"היום את בת חמש, והיום אני מבינה שטעיתי. טעיתי שעשיתי את החשבון של ריבון העולם ונזהרתי ממך. פחדתי להיקשר, נמנעתי מלעשות לנו ביחד. כי ממילא תיכף הכל ייגמר... פחדתי מהפחד ולא נתתי לעצמי ולנו את הזכות לנסות, להתחיל דרך שאולי לא נגיע אל סופה. אני מכה על חטא. מבטיחה להתייחס לחמש השנים הבאות כאילו יש לי אותן".
הציטוט המצמרר הזה, של אמא הכותבת לבתה, נכתב עמוק בתוך ספר שעל כריכתו נכתב: "מה הייתם עושים לו התבשרתם שנותרה לכם שנת חיים אחת?" עבור חני וינרוט, חרדית בת 31 מבני ברק, זו המציאות הלא פשוטה.
חני היא בת למשפחת אצולה חרדית, כלתו של עו"ד יעקב וינרוט. לפני ארבע שנים חלתה במחלת הסרטן, ושנה לאחר מכן החלה לכתוב בלוג ובו העלתה בסוף כל יום תובנות, מעין יומן יומי לאירועי היום מזווית אחרת. אחרי שלוש שנים של כתיבה ועם עשרות תובנות שונות על החוויות, הקשיים, השמחה, הספקות, ההשלמה, העצב והמוות היא מפרסמת ספר שייצא לחנויות בשבועות הקרובים, ספר שזכה לכותרת הסמלית "בארץ החיים - מחשב מסלול מחדש" (שאותו הוציא הסופר ואיש החינוך החרדי חיים ולדר).
חני נולדה בבני ברק למשפחה חרדית ממוצעת עם שבעה אחים ואחיות. היא עברה כמו אחרות את המסלול החרדי המקובל, הכולל לימודי בית יעקב, ואף הוציאה תואר ראשון בפסיכולוגיה. היא התחתנה עם דובי וינרוט ולשניים נולדו שלושה ילדים: שירה (10), שלמה (9) ונעמי (6).
ההתמודדות עם המחלה החלה לפני ארבע שנים. "חצי שנה אחרי הלידה השלישית הינקתי והיה דם", היא מספרת באומץ. "אמרו שזה בסדר, אבל משהו דחף אותי להיבדק. בדקו וגילו שהחלב מסורטן לגמרי. הרופא שטיפל היה רגיש ואמר: 'יש לי בשורה טובה ורעה. הבשורה הטובה היא שאת תהיי בסדר גמור, הבשורה הרעה היא שיש לך סרטן', זה מאוד ריכך, כי סרטן הוא לא מה שמעניין, מה שחשוב הוא שאהיה בסדר, ולכן התייחסתי לזה גם כסוג של יבלת. הייתי מנותחת, מצולקת, אבל בסדר".
אלא שלמרות הטיפולים המחלה כבר החלה להתפשט ואת רגע ההודעה על ההחמרה במחלה חני זוכרת היטב. "הילדים ראו 'קופיקו', אני הייתי בצד השני של הבית וקיבלתי טלפון שבו שוב אמרו שיש בשורות טובות ובשורות רעות. הטובות היו שלא אצטרך כימותרפיה, והרעות היו שזה הגיע לכבד. כאן לא היה צריך להגיד לי 'את תמותי' - ידעתי. סגרתי את הטלפון, לא ראיתי כלום בעיניים חוץ ממוות. זהו, נגמר. לא יכולתי לדמיין עוד חמש דקות. מבחינתי, כבר מתי".
ומה קורה אז?
"התעלפתי והעוזרת מצאה אותי על הרצפה. זה היה בבוקר ובעלי רץ הביתה מהעבודה. הוא ניסה להיות איתי, אבל לא הסכמתי. אמרתי, מה זה קשור אליך?! אני מתה ואתה חי, עזוב אותי. זו לא סיטואציה שאני מבואסת וצריכה חיבוק. לא יעזור לי שנהיה יחד. כאן אין נחמה. החיבוק לא עוזר, המילים לא עוזרות. אני חולה ואתה בריא, אני אמות ואתה תחיה, אתה תגדל את הילדים ואני אהיה בקבר. לא יכולתי לראות שזה מאוד קשה לו. עד הערב לא יצאתי מהחדר. המחשבות אומרות רק דבר אחד - אני מתה. בכיתי, הקאתי, שרטתי את עצמי. זה היה מעין טקס מכונן".
ומתי נרגעת קצת?
"בערב. בעשר בלילה היה לי תור לאונקולוג. קמתי, התלבשתי, התאפרתי, אמרתי די, נגמר ועכשיו יהיה בסדר. הרופא אמנם אמר דברים מאוד קשים, למשל 'את לא תחלימי', 'תמותי בגיל צעיר', 'לא תלדי עוד ילדים', אבל הוא גם אמר שאפשר לחיות עם זה ושיש לו מטופלת שחיה תשע שנים ואפילו אחת שחיה 11 שנים.
"מצד אחד, אני בחורה בת 26 שאומרים לה שבמקרה הטוב יש לה עוד תשע שנים, ומצד שני הכל יחסי. כשהייתי בחדר, לבד, לא יכולתי לראות את פסח הקרוב, אז פתאום תשע שנים זה הרבה. מזה למדתי, ואני גם אומרת את זה לאנשים שבאים לדבר איתי כשהם מקבלים בשורות רעות. יש חסד מאוד גדול בנפילה תלולה כל כך למטה. לקבל את הבשורה הכי קשה, בלי נחמה. הרגשתי את זה מכף רגל ועד ראש. רק מהמקום הכי נמוך אפשר לקום".
מה אמרת למשפחה?
"אחרי הרופא נסעתי ישר להורים שלי. באתי עם חפיסה של כדורי הרגעה. חשבתי על מה שהם הולכים לעבור, אז באתי מצוידת. סיפרתי להם הכל וחצי עודדתי, חצי נפרדתי. אמרתי לאבא 'תשמור על אמא', 'תהיה חזק בשבילה', אבל גם אמרתי מה שהרופא אמר. הגענו הביתה והתחלנו לחיות מערכה נוספת".