שו”ת שרידי אש ד' כרכים / רבי יחיאל יעקב וויינברג.
שו”ת שרידי אש ד' כרכים מאת רבי יחיאל יעקב וויינברג מכיל שאלות ותשובות חידושים וביאורים מאת הגרי”י וינברג זצ”ל, בתוספת מאמרים על תולדות תנועת המוסר ואישיה.
הרב יחיאל יעקב וינברג (תרמ"ד-ה, 1884 – ד' בשבט ה'תשכ"ו, 24 בינואר 1966) היה רב ופוסק. כיהן כראש בית המדרש לרבנים בברלין, וחיבר את שו"ת "שרידי אש". הרב וינברג, ניצול השואה, התמחה בהלכה, תלמוד, מחשבה ומוסר, ופרסם ספרים ומאמרים רבים.
הרב וינברג נולד ברוסיה בכפר בוגוד, ובילדותו עברו הוריו לצ'כנובצ'ה. באותה עת כיהן שם כרב רבי אליהו ברוך קמאי, והילד יחיאל יעקב התקרב אליו ואף למד אתו. כשעבר רבי אליהו ברוך למיר, לקח עמו את תלמידו, והוא נכנס ללמוד בישיבת מיר, ואחר כך בישיבת סלבודקה, והתקרב מאד לרבי נתן צבי פינקל - הסבא מסלבודקה. כן למד שם גם עם רבי נפתלי אמסטרדם. ישיבות אלו חינכו על בסיס תנועת המוסר של הרב ישראל סלנטר, והרב וינברג קלט גישה זו, שאף ליישמה וכתב בהמשך חייו מאמרים שונים עליה (בספרו "לפרקים").
בערך בשנת תרס"ו התחתן והחל לכהן כרב בעיירה פילווישקי במדינת ליטא, אבל נישואיו לא עלו יפה ואחר שהתגרש נאלץ לעזוב את ליטא, ולנדוד לגרמניה, שם עשה דוקטורט באוניברסיטת גיסן.
בחורף 1926 - תרפ"ה אחרי פטירת ידידו הרב אברהם אליהו קפלן, מונה הרב וינברג לכהן כראש בית המדרש לרבנים על שם רבי עזריאל הילדסהיימר בברלין; בתפקיד זה החזיק הרב וינברג עד לסגירת המוסד בליל הבדולח (1938).
בזמן מלחמת העולם השנייה גורש הרב וינברג, בגלל היותו נתין רוסי, לפולין, שם היה זמן מה בגטו ורשה, ונתמנה שם כנשיא אגודת הרבנים הכללית ואגודת רבני ורשה. בהמשך, שוב בגלל היותו נתין רוסי נשלח על ידי הנאצים למחנה עבודה וילדבורג בגרמניה, שם הצליח לשרוד בשואה. אחר המלחמה נדד הרב וינברג לשווייץ, לעיירה מונטרה, שם נפטר בשנת 1966.
כשהגיעה הידיעה על פטירתו, הוכן עבורו על ידי רבני המזרחי, שבחייו הזדהה אתם, חלקת קבר בבית הקברות סנהדריה שבירושלים. אולם כאשר הגיעה המיטה מבית החולים שערי צדק לפינת רחוב שרי ישראל, באו בחורים מישיבת חברון, ובציווי רבם, רבי יחזקאל סרנא שהיה ידיד קרוב של הרב וינברג, נטלו את המיטה והובילוה לקבורה בהר המנוחות, בחלקה שהשתייכה לרב סרנא עצמו.
פסיקותיו
עקב המצב הרוחני הירוד בגרמניה וצרפת[דרוש מקור] נטה הרב וינברג להקל בפסיקותיו לקהילות אלו. בין השאר, התיר לנשים לשיר זמירות שבת יחד עם גברים מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך", (יש לציין שגם זאת עשה רק בהסתמכו על פוסקים קודמים שהתירו באופנים מסוימים את האיסור של "קול באישה ערווה"); מטעמים אלו גם התיר פעילות של תנועת הנוער המעורבת 'ישורון' בצרפת; התיר לבצע התעמלות וספורט בשבת; והתיר עריכת ניסויים בבעלי חיים לצרכים רפואיים.
התאפיין בחדשנות מחשבתית ותפיסתית; בניגוד למקובל בעולם החרדי תמך בחקר התלמוד כמקובל בעולם האקדמי, דהיינו שילוב של כלי מחקר ספרותיים ופילולוגיים ואף חיבר מאמרים וספרים בדרך לימודית זו ובכך תפס לו מקום כגדול הפוסקים אשר תמך והשתתף במחקר תלמודי. הוא היה שייך לאסכולת הרבנים מגרמניה שתמכה בשיטת "תורה עם דרך ארץ" של הרש"ר הירש. למרות ההתנגדות של דמויות שונות בזמנו לחגיגת בת המצווה, בטענה שחגיגות אלו מחקות את מנהגי הנוצרים ויש בהם בעיות צניעות, תמך בחגיגות אלו מתוך שיקולים חינוכיים ולשם מניעת פגיעה ברגשות הבת.
(ויקיפדיה).