זכרונות השרידי אש - רבי יחיאל יעקב ויינברג זצוק"ל / אברהם אבא וינגורט.
פרקי זכרונות ושיחות של הגאון על מפגשיו עם גדולי עולם ומאורעות חייו.
166 עמ'. כריכה קשה.
_________________
הרב
יחיאל יעקב וינברג (תרמ"ד-ה, 1884 – ד'
בשבט ה'תשכ"ו, 24 בינואר 1966) היה רב ופוסק. עמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין,
והתמחה בהלכה, תלמוד, מחשבה ומוסר, את כתביו ששרדו אחר השואה, פרסם כשו"ת בשם שרידי אש.
נולד בכפר בוגוד
שברוסיה. בילדותו עברו הוריו לצ'כנובצ'ה, שם למד עם הרב אליהו ברוך קמאי, רב
המקום. בבחרותו למד בישיבת מיר, ובישיבת סלבודקה, שם התקרב לרבי נתן צבי פינקל -
הסבא מסלבודקה, לרבי נפתלי אמסטרדם ולאחרים מאנשי תנועת המוסר. מאוחר יותר כתב
מאמרים על התנועה ואישיה (בספרו "לפרקים").
בשנת 1906 (תרס"ו)
החל לכהן כרב בעיירה פילווישקי שבליטא, במהלך שהותו בעיירה נישא לאסתר, בתו של רבה
הקודם של העיירה יעקב מאיר לוין. לאחר תקופה קצרה התגרש.
בזמן מלחמת העולם
הראשונה עזב את ליטא והתיישב בגרמניה. בתקופה זו השלים לימודים כלליים
באוניברסיטאות ברלין וגיסן, ובשנת 1923 (תרפ"ג) קיבל תואר דוקטור בעקבות
עבודתו על הפשיטתא, התרגום הסורי למקרא. החל משנת 1924 (תרפ"ד) עמד בראש בית
המדרש לרבנים על שם רבי עזריאל הילדסהיימר בברלין; והחזיק בתפקיד זה עד לסגירת
המוסד בליל הבדולח (1938.
את תלאות מלחמת
העולם השנייה עבר הרב וינברג בפולין, אליה גורש בידי הנאצים בשל אזרחותו הרוסית. זמן מה שהה בגטו קובנה, ולאחר מכן הועבר לגטו ורשה, שם היה
ממנהיגי תושבי הגטו, נתמנה כנשיא אגודת הרבנים הכללית ולאחר מכן כנשיא אגודת רבני פולין[דרושה
הבהרה]. בהמשך המלחמה הועבר בשל היותו נתין רוסי למחנה עבודה ווילצבורג בגרמניה,
שם שהה עד לסיום המלחמה.
לאחר המלחמה שהה
בעיר וייסנבורג, משם הועבר לבית החולים בנירנברג, שם שהה כתשעה חודשים. לאחר מכן עבר
בהשפעת תלמידו הרב שאול ויינגורט לעיר מונטרה שבשווייץ. הרב וינברג חי ופעל שם
תוך שהוא דוחה הצעות למשרות שונות. בשנת 1966 (תשכ"ו) נפטר בשווייץ והובא
לקבורה בישראל.
רבנים ועסקנים
המזוהים עם תנועת 'המזרחי',
שהיו מתלמידיו, ביקשו לטומנו בבית הקברות סנהדריה שבירושלים, אולם בציווי רבי יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון, שהיה ידיד
קרוב של הרב וינברג, הסיטו בחורים מישיבתו את מהלך הלוויה והובילוהו לקבורה בהר המנוחות,
לחלקה שהשתייכה לרב סרנא עצמו, בטענה כי על המנוח להיטמן בקרבה לגדולי תורה.
אנקדוטה זו משקפת את חייו ודמותו של הרב וינברג, שמיזג באישיותו מרוחה של יהדות
ליטא ותנועת המוסר, עם הלך רוחה ודרכה של יהדות גרמניה ואנשי "תורה עם דרך
ארץ".
פסיקותיו משקפות
את מצב יהדות גרמניה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, בתוכה פעל. בתשובותיו עסק
רבות בעניין הימום בהמה לפני השחיטה, פעולה שנדרשה בעקבות החוק שאסר שחיטה יהודית בגרמניה.
בעניין זה ניהל הרב תכתובת ענפה עם גדולי רבני פולין ורוסיה בניסיון למצוא פתרון
לאחת מהבעיות הקשות איתן התמודדה יהדות אירופה בזמנו, אך בסופו של דבר אסר פעולה זו. תוך שהוא מסתמך על פוסקים
קודמים, התיר הרב וינברג את פעילות של תנועת 'ישורון' בצרפת, על אף שפעלה
כתנועה מעורבת,
בנימוק של
"עת לעשות לה' הפרו תורתך", לצורך קירוב הנוער לתורה ולמצוות. הוא התיר לנשים וגברים לשיר 'זמירות שבת' יחד, ותמך בקיום
חגיגת "בת מצווה" לבנות,
כהשוואה ל'בר מצווה' הנחגגת לבנים, זאת על פי "שורת ההיגיון הישר, וחובת העיקרון הפדגוגי", ועל אף ההתנגדות שהועלתה מצד
רבנים אחרים בטענה נגדית כי חגיגות אלו מחקות את מנהגי הנוצרים ויש בהם בעיות
צניעות. בפסיקות נוספות התיר לבצע התעמלות וספורט בשבת; והתיר עריכת ניסויים בבעלי
חיים לצרכים רפואיים.
הרב ויינברג
השתייך לאסכולת "תורה עם דרך ארץ" מבית מדרשו של הרש"ר הירש, ותמך בחקר התלמוד כמקובל בעולם האקדמי, (שילוב של כלי מחקר ספרותיים ופילולוגיים בלימוד התלמוד).
בספרו "מחקרים בתלמוד" פרסם את חידושיו בדרך זו. מאמריו ופסיקותיו
התאפיינו בחדשנות מחשבתית ותפיסתית. בהתייחסותו לשואה הביע תמיכה במורדי גטו ורשה,
תוך ביקורת במקביל על "גיבורי העט" כלשונו, שביקרו את אלו שלא התקוממו
נגד החיה הנאצית, מתוך אי הבנה של המציאות הנוראה שדיכאה כל רצון לחיים וחירות.
כמו כן הדגיש את ה"גבורה היהודית" שבאה לידי ביטוי בלימוד תורה וקיום
מצוות תחת הסבל הנורא. למדינת ישראל הביע יחס אוהד, וראה בה נחמה פורתא לאחר ההשמדה
האיומה, וכלי למלחמה בהתבוללות בקרב הנוער היהודי. מאידך הסתייג מהכרזת יום
העצמאות כחג דתי בגלל התנגדותם של חלק מ"גדולי התורה והדת שבדור(ויקיפדיה)."