מי השילוח איזביצא על התורה ב' כרכים.
הספר 'מי השילוח' במהדורה חדשה ומתוקנת עם הוספות רבות הערות ומפתחות ובכתב מרובע.
הספר 'מי השילוח' מכיל דרושי חסידות על התורה והנ"ך, מאמרי רז"ל ועניינים שונים, מתורתו של הרה"ק רבי מרדכי יוסף מאיזביצא זי"ע. מרכז את דברי תורתו של ראש השושלת, מגדולי תלמידי רבי שמחה בונים מפשיסחא. מהדורה חדשה באותיות מרובעות.
בטרם נסע הרה"ק רבי מרדכי יוסף מאיזביצא לראשונה לרבו הקדוש, רבי שמחה בונם מפשיסחא, הכין את לבבו ונפשו לקבל את עומק תורתו, והיה בקי בכל ספרי הקבלה. כך היה לאחד המיוחד שבמעתיקי השמועה מבני החבורה הקדושה, בית לובלין ופשיסחא. רבו הגדול העיד עליו שהוא כמי השילוח ההולכים לאט וחודרים היטב לעומקי העומקים, ולפיכך נקרא ספרו הקדוש בשם 'מי השילוח'.
ספרו כולל אוצר בלום של רעיונות מעוררי לב מכבשונה של החסידות, על סדר פרשיות התורה, נ"ך וש"ס, שנלקטו ונערכו לאחר פטירתו על־ידי נכדו, מתוך דרושיו שהיו מצויים בכתבי תלמידיו. סגנונו מתאפיין בעמקות מיוחדת, אך יחד עם זאת במילים ספורות מבהיר הוא רעיונות טמירים וכמוסים.
רבות עוסק הוא בהוכחה שכל דברי התורה שייכים לכל אדם באופן פרטי, וכן מכל המאורעות המתוארים בתורה ניתן להפיק הוראה ולימוד לכל זמן ולכל נפש, ועל ידם יש להוסיף חיל בעבודת הבורא. דגש מיוחד מעניק לסוגיית הטוב הנסתר הצפון בפנימיותו של כל נברא ונברא, ועתיד להתגלות לעתיד לבוא.
משנתו של הרה"ק מאיזביצא נלמדה והוסברה בעומק ובהרחבה בספרי בנו ונכדו אדמו"רי איזביצא בעלי 'בית יעקב' ו'סוד ישרים', וכן בכתבי תלמידו הגדול רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע שהתבטא על רבו: "וקבלתי ממי שנגלה לו מסוד ה' ליראיו".
המהדורה החדשה באותיות מרובעות מתוקנת ומוגהת, כוללת מראי מקומות וציונים רבים למקומות אחרים בתורתו של המחבר. ברכה לעצמו קובע 'ליקוטי מי השילוח', בו נאספו ונלקטו אמרותיו הטהורות הפזורות בשאר ספרי חסידות. בסוף הספר: קונטרס המפתחות, הכולל מפתח מלא לתנ"ך וש"ס, מדרשים וספרי קבלה, ומפתח ערכים מפורט ובהיר המסייע למצוא כל חפץ.
רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצה (ה'תק"ס - ז' בטבת ה'תרי"ד; 1800 - 1854), מחבר ספר "מי השילוח", היה מייסד חסידות איזביצא ראדזין, עמד בראשה משנת 1839 לאחר פרישתו מרבי מנחם מנדל מקוצק ועד לפטירתו בשנת 1854.
מרדכי יוסף נולד בטומשוב בשנת 1800 לרבי יעקב ליינר, שהיה מתלמידי החוזה מלובלין, ומיוחס עד לרש"י. היה תלמידו של רבי שמחה בונים מפשיסחא. על תקופה זו סיפר נכדו, רבי גרשון חנוך הניך ליינר:
הוא היה אחד המיוחד שבחדרו של רבו אשר עשה כרשב"י ועלתה בידו. עזב כל ענייני עולם הזה ומכר ביתו נחלת אבותיו וכל כלי תשמישו הנשארים לו מאביו וכתת רגליו ללמוד תורה וכלכל עצמו בלחם צר, ולא מנע עצמו מבית מדרשו של רבו תשע שנים רצופות. רק על שבועות אחדים בשנה נסע לביתו. ואף כי היה גבר חלש, תש הכח וידוע חולי, לא הביט כלום לטובת גופו וסבל צער קור וחום, ואף כי מתולדתו היה ענוג מאוד.
אחר פטירת רבי שמחה בונים מפשיחסא בשנת תקפ"ז (1827) הצטרף לקבוצת החסידים שקיבלו עליהם את הנהגתו של רבי מנחם מנדל מקוצק אותו הכיר כבר מילדותו בעיר טומשוב. בתקופה זו סבל מעוני ומדלות רבה. בהיותו בקוצק, היה מנהיג את ההמון שהיו באים לצורכי פרנסה ולצורכי הדרכה בעבודת ה', בהוראת הרבי מקוצק שהיה שולח אליו חסידים שונים כשהוא עצמו היה עסוק מדי מכדי להדריכם. בין תלמידים אלו נמנה תלמידו הקרוב וממשיך דרכו, רבי לייבל'ה איגר, נכדו של רבי עקיבא איגר. עם הסתגרותו של הרבי מקוצק בחדרו והימנעותו מלהיענות לצורכי החסידים, התקבצה סביב רבי מרדכי יוסף קבוצה גדולה של תלמידים, ובד בבד הלכה וגברה מתיחות בינו לבין הרבי מקוצק על רקע חילוקי הדעות בדרך הנהגת התלמידים, בדחייה או בקירוב.
בשמחת תורה של שנת ת"ר (1839) פרץ משבר שנסוב סביב עריכת ההקפות. על טיבו המדויק של המשבר נמסרו גרסאות שונות. על פי אחת הגרסאות, בימים שקדמו לשמחת תורה קיבל רבי מרדכי יוסף "פדיונות" מהחסידים, אקט המסמל כהונת אדמו"רות, ובליל שמחת תורה הורה רבי מרדכי יוסף לתלמידיו לערוך את ה"הקפות" במנין נפרד. במניינו של הרבי מקוצק, בהקפה השישית שאותה היה מקבל בדרך כלל רבי מרדכי יוסף, ניגש הרבי מקוצק לזה שהחזיק את ספר התורה ונטלו ממנו, וכשנוכח לראות שאין זה רבי מרדכי יוסף, החזיר לו את ספר התורה. מעשה זה גרם לנתק בין הרבי מקוצק לרבי מרדכי יוסף.
בעקבות מעשה זה פרש רבי מרדכי יוסף מקוצק יחד עם חסידים רבים. רבי מרדכי יוסף שקבע את חצרו בתחילה בטומשוב ומאוחר יותר באיזביצא שליד לובלין. המחלוקת בין חסידי קוצק לחסידי איזביצא הייתה אחת המחלוקות העזות ביותר ונמשכה עוד שנים רבות אחר כך.
רבי מרדכי יוסף נפטר בז' בטבת תרי"ד לאחר 13 שנות הנהגה. את מקומו מילאו בנו רבי יעקב ותלמידו רבי לייבלי איגר.
רבי מרדכי יוסף עצמו לא כתב את דברי תורתו, אולם לאחר פטירתו ליקט נכדו, האדמו"ר גרשון חנוך הניך ליינר, חלק מדברי התורה והוציא אותם בספר "מי השילוח" בשנת תר"כ, כשש שנים לאחר פטירתו. שם הספר הוא על פי דברי רבו של רבי מרדכי יוסף, רבי שמחה בונים מפסישחא שאמר עליו שתורתו היא "כמי-השילוח ההולכים לאט לאט אבל חופרים עמוק עמוק". בנוסף לכך ראשי התיבות של שמו יוצרים את המילה "מי".
רבי גרשון חנוך הניך כותב בהקדמה כי "בכמה מקומות יקשו הדברים לאנשים אשר לא הורגלו בדברים כאלה". ואכן פרסום הספר עורר התנגדות עזה בקרב חלק מהציבור. בהקדמה לספר "בית יעקב" הוא כותב על סבו: "ולימד דעת את תלמידיו שיבינו בדברי רשב"י והאר"י כמו שמבינים פשוטי דברי הלכה", "שאין שום דברי תורה שאינם שייכים לכל פרט נפש".
יסוד עיקרי בהגותו של רבי מרדכי יוסף, הוא הפנאנתאיזם הקיצוני שהוא גרס הלכה למעשה, ולפיו המציאות כולה היא אלוהות. לפי זה גם רצונותיו והכרעותיו של האדם, אף על פי שהם נראים לו כהכרעות אישיות שלו, לאמיתו של דבר אינם אלא דבר האלוהים, ומשכך מתבקשת השקפה דטרמיניסטית, הגורסת שתחושת הבחירה החופשית אינה אמיתית. אשר למהותה האמיתית של הבחירה החופשית המדומה קיימים רמזים סותרים בספרי רבי מרדכי יוסף, וההוגים במשנתו הציעו דרכים שונות בביאור העניין.
על פי שיטתו זו גרס רבי מרדכי יוסף עוד, שמעשי חטא שונים המוזכרים בתנ"ך אינם מעשי חטא אמיתיים, והם נראים כך רק לכאורה. כך למשל טען שלפעמים אונסים אדם משמים לעשות משמים מעשה מסוים הנראה כחטא ואינו חטא, ולמעשה לזמרי בן סלוא לא הייתה את האפשרות להתגבר על יצרו מכיוון שלמעשה משמים כיוונו אותו למעשה נטילתו את כזבי, וברוח זו ביאר גם את מעשי יהודה ותמר.
בנוסף כתב רבי מרדכי יוסף, שהמצוות שניתנו בתורה בכל פרטי החוקים הקפדניים שבהם, לא ניתנו אלא לתקופה זו, כאשר היצר הרע בתוקף, ואין ביכולת האדם להבחין מלבו הוא מהם הדברים הראויים ומהם המעשים שאינם ראויים. אך התכלית הנרצית, שתיושם בפועל באחרית הימים, היא שהאדם ידע מלבו הוא את שהוא צריך לעשות בכל רגע נתון, בלי חוקים חיצוניים וכלליים.
במקומות ספורים בחיבורו נראה גם שגרס שאין דרך רציונלית להוכיח את קיומו של הבורא, והדרך להכירו היא על ידי תפילה מעומק הלב, כחוייה אקזיסטנציליסטית.
