שבירה ותיקון-מודל חסידי לפסיכולוגיה קלינית / ברוך כהנא.
"שבירה
ותיקון" הזרמים השונים בפסיכולוגיה, בפסיכואנליזה ובפסיכיאטריה הגיעו
בשלהי המאה ה 20- ובתחילת המאה ה 21- למשבר, לנוכח תפיסות פוסט-מודרניות.
מצד אחד, השכילה הפסיכולוגיה הפוסט-מודרנית לבקר את השיטות שקדמו לה
ולהצביע על כך שניסיונן להימנע מכל עמדה מטפיזית איננו צולח. מאידך,
הפתרונות שהציעה הפסיכולוגיה הפוסט-מודרנית עצמה הובילו לשוקת שבורה, באשר
הם אינם מותירים בידי המטפל אפשרות לומר דבר מה יציב וברור למטופל
ואודותיו.
הספר שבירה ותיקון מציע להתמודד עם האתגרים הללו לא על ידי
התנערות נוספת מהמטפיזיקה אלא אדרבה, על ידי אימוץ מערכת מטפיזית מורכבת:
זו של תורת החסידות. הפרשנות שניתנה בתורות החסידיות השונות לקבלת האר"י
העבירה אותה אל עבר עולם הנפש, ולמעשה יצרה מערכת של אפיונים פסיכולוגיים
מדוקדקים ושל דרכי טיפול ייחודיות הנובעות מהם.
ד"ר ברוך כהנא,
פסיכולוג קליני, פורש בפני הקורא את המערכת הפסיכולוגית המורכבת הזאת
בפירוט ובהעמקה, ומצביע על יתרונותיה ותרומתה לתיאוריה הפסיכולוגית ולטיפול
הפסיכולוגי.
את הצד התיאורטי של הספר מלווים סיפורים מרתקים מניסיונו
הטיפולי של ד"ר כהנא, הממחישים כיצד יכולה הפסיכולוגיה החסידית להועיל
למטופלים מקשת רחבה של עולמות נפשיים.
ספר חובה לכל העוסקים בטיפול, בחינוך ובהדרכה, לחובבי פסיכולוגיה מחד
וחסידות מאידך.
ד"ר
ברוך כהנא הוא פסיכולוג קליני - מדריך, חבר במכון היונגיאני, מלמד
באוניברסיטה העברית, במכללת יעקב הרצוג ובמרכז רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית
בבית מורשה. מעורכי הספר "החיים כמדרש".
"שבירה ותיקון" הנו ספרו הראשון.
משבר הפסיכותרפיה בשנים
האחרונות נובע בין היתר מדחיית התפיסה הישנה הקובעת שמקור הנפש הוא נמוך
ויצרי ואינה מכירה ביסוד הנשמה הטרנסצנדנטלי בנפש האדם. ספר חדש מציע
פסיכולוגיה חיובית, הנשענת על טרמינולוגיה חסידית. לא לדתיים בלבד...
ספרו של ברוך כהנא - שבירה ותיקון, פסיכולוג קליני יונגיאני, עוסק
בפסיכולוגיה חסידית. לראשונה מוצג לפנינו מחקר מעמיק שמאפשר לקורא המצוי,
וכמובן למטפל המצוי, להכיר את המושגים והמטפורות החסידיים כדי שיוכלו לשמש
אותו בהבנת נפשו שלו ובהבנת המטופלים. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של
כהנא שעוסקת בפסיכולוגיה החסידית מבית מדרשו של פרופ' מרדכי רוטנברג. הספר
יוצא לאור בעיתוי מתאים, במלאת מאתיים שנים למותו של ר' נחמן מברסלב,
כשהתודעה הציבורית פוגשת מחדש את סיפוריו, שיש בהם חכמת נפש עמוקה.
מן הידוע שהחסידות עוסקת במשמעויות של הרעיונות הקבליים כשהם
באים לביטוי בנפש האדם. כלומר, החסידות עוסקת בהתגלמות מהות הא-ל בנפש
האדם. הצדיק החסידי שימש מורה דרך רוחני ומטפל לבעיות הנפש של קהלו. הקשר
הישיר של החסיד לרבי, קשר של התקשרות ביחידות, מתואר כבעל חשיבות עצומה,
כאירוע שמאפשר לחסיד להתחבר לשורש מהותו העצמית הנסתרת ולינוק ממנה. המפגש
הזה הוא הבסיס לעבודת התיקון של החסיד. כאן רואים את האנלוגיה ליחסי
מטפל-מטופל בפסיכותרפיה עכשווית, אף שאין להשוות את המפגש החד-פעמי עם
האישיות הכריזמטית של הצדיק למפגש המתמשך והרוטיני של פגישות במשך חודשים
ושנים בפסיכותרפיה של ימינו, שמאפשר לא רק פתרון בעיה מסוימת אלא בניית
כלים חדשים לנפש.
המיתוס הקבלי-חסידי של השבירה והתיקון ושל העלאת הניצוצות
שנפלו אל בין הקליפות ותיקונם מוכר זה מכבר כמטפורה שמתאימה לא רק לשבירת
הכלים הא-לוהיים ותיקונם אלא לשבירת כלי הנפש של האדם ותיקונם. מטפורה זו,
שנוצרה במאה ה-16 על ידי האר"י הקדוש, הביאה פשר ומזור לא רק לנפש היחיד
אלא גם לנפש הקולקטיבית של העם היהודי אחרי 'שבירת הכלים' של גירוש ספרד.
המיתוס של השבירה הוא למעשה מעין ואריאציה של מיתוס הגירוש מגן העדן,
שבעקבותיו, כך לפי הקבלה, נגנז האור הא-לוהי הקדמון. הד למיתוסים אלה מופיע
בדימוי של 'השבר הבסיסי' שבנפש האדם בספרו של הפסיכואנליטיקן מיכאל באלינט
(2006) הנושא שם זה. האם מדובר במיתוס יהודי ייחודי שאין לו מקבילה
במיתוסים של עמים אחרים? אצל שבט הטורג'ה, בעמקי אחד האיים של הארכיפלג
האינדונזי, פגשתי סיפור על סולם שהיה בימי קדם גשר בין האדמה והשמים ובני
אדם ואלים עלו וירדו בו, עד שהאדם חטא והגשר נשבר. אין לדעת אם מדובר
במיתוס טורג'ה מקורי או במיתוס שמערב את המיתוסים היהודיים של הגירוש מגן
העדן וסולם יעקב, שיובאו על ידי המיסיונרים הנוצרים.
כהנא מקדיש את ספרו "שבירה ותיקון" ללמדנו איך תהליכים אלה פועלים בנפש האדם,
במצבים שונים; במצבי נפש תקינים ובמצבי נפש שמשתבשים. בהפרעות הנפשיות
קיימת אומללות של האדם שמנותק ממגע עם האור הנשמתי, שלפי אמונת החסידות
שואף להתגלות בו. יש מצבים שבהם האדם מודע לקיומו האפשרי של האור וסובל
מהנתק ממנו, ויש מצבים שבהם האדם נע בין כמיהה אליו לנתק ממנו. יש גם מצבים
שבהם האדם מדמה עצמו מזוהה עם מקור האור – מצבים שנעים בין מיסטיקה עליונה
לגרנדיוזיות הזייתית פרנואידית או מאנית. יש מצבים שבהם האדם מכחיש לגמרי
את קיום האור (ריקנות, דיכאון), מצבים של הכחשה ונתק כאחד (הפרעות
פרנואידיות, הפרעות אנטיסוציאליות) ועוד. כל הפרעות הנפש והמחלות הנפשיות
מתוארות כ'קליפה' המכסה על 'ניצוץ' של שאיפה עמוקה לאור הנשמה. כהופעות
'שבורות' של הכוח היסודי המניע את האדם: השאיפה לטוב, להתגלות חיים של אהבה
ויצירה מתמדת. שאיפה זו מכונה בחסידות 'אור', והאמונה ביכולת לגלותו
מאחורי המציאות השבורה של האדם הסובל נותנת לנו אפשרות להתקשר עמו ברמה
חדשה. תהליך צמצום נכון של האור האינסופי מאפשר לאדם להיות הכלי שיוכל
להכיל אותו. חלק מהבעיות הנפשיות מתוארות כשיבוש בתהליך הצמצום של האור
הא-לוהי האינסופי. למשל, הדיכאון מתואר כאבל על העדר ההתגלות של האור
המיטיב, וכסירוב לקבל את העובדה שרק צמצום של האור, כלומר רק חלק
מהמאוויים, יכול להתממש. בכל הפרעה נפשית יש גם לבחון מהי האסטרטגיה
המסוימת שנבחרת כדי להתמודד עם חוויית אי-ההתגלות של האור.
הספר בודק לעומק את שיטות המחשבה של אסכולות הפסיכותרפיה
למיניהן, ומראה היכן ניתן לשלב את הרעיונות החסידיים עם הפסיכולוגיה
המקובלת. כי למעשה, הפסיכותרפיה בדרך כלל משתמשת בדרכים דומות, אם כי
במטפורות אחרות. אולם עיקר ספרו של כהנא מבקש להראות את הייחוד של המטפורות
הקבליות-חסידיות. הפסיכותרפיה המקובלת מבוססת על גישתו של פרויד, מייסד
הפסיכואנליזה, שראה את מקור הנפש בעולם הנמוך של יצרים-דחפים שרק
הסובלימציה שלהם מאפשרת לעדן אותם ולהתמיר אותם לאיכויות נפש גבוהות יותר.
זאת מבלי להכיר ביסודות הטרנסצנדנטליים שהם המקור של נפש האדם, כלומר, האור
של נשמתו.
כהנא טוען גם כנגד הפסיכואנליטיקן החשוב היינץ קוהוט, שהביא
לתודעה הפסיכואנליטית את חשיבותם של האידיאלים, הערכים והמטרות של האדם,
בניגוד לתפיסה הפסיכואנליטית הראשונית שראתה את האדם כבנוי רק על צרכים
נרציסטיים וסיפוקי דחפים. כהנא סבור שלמרות חשיבות העמדת נפש האדם על
ערכים, עדיין קוהוט רואה את הערכים-אידיאלים כשייכים לאדם, כלומר לאגו,
שהוא רשות מתוחמת ומוגבלת של האדם (תחום הצמצום), ולא רואה את מקורם העליון
האל-אישי (האור האינסופי). בהמשך, כהנא מראה את המשמעות הטיפולית של הבחנה
זו: הוא מספר על מטופלת שמבקרת ומייסרת את עצמה על הפער בין חייה לבין
החיים שלהם היא נכספת, חיים שישקפו את איכות האור שלה, ומסביר שגישה
פסיכולוגית מצויה תראה בביקורת העצמית שלה ביטוי לאני-עליון מחמיר (פרשנות
שבעצמה יכולה להיחוות כביקורת שלילית!), ואילו הגישה החסידית תראה בכך שדר
נשמתי חיובי אותנטי. זו דוגמה מעניינת המראה איך הפרשנות הטיפולית משנה את
משמעות התוכן השלילי לחיובי, ובו בזמן המטפל עצמו, על ידי המבט החיובי שלו,
מיישם בעצמו את תהליך התיקון של גילוי האור שמאחורי הקליפה, כשהוא מהפך
בנפשו את תפיסת הרע לטוב.
לעומת תורתו של פרויד, שהקטין את הנפש מתוך ראיית מקורה
הנמוך, תורת הנפש החסידית רואה את מקור הנפש בעולמות העליונים, מקור של שפע
של אור וטוּב, שהולך ומצטמצם כדי להיות מוכל בכלים האנושיים שמוגבלים
מטיבם, וגם הולך ומתעמעם ונשבר אל קליפות הקיום, ומתלבש בקליפות של תכונות
שליליות. תפקיד האדם לעסוק בתיקונן, ולאפשר לאור המקורי לעבור ממצב של 'אור
מקיף' למצב של 'אור פנימי'. למעשה, מרבית הטיפול הנפשי מוקדשת לבירור
החוויות הכואבות והקשות שגורמות לנפילת האור לקליפות, וזה למעשה מה שכל
שיטות הפסיכותרפיה עושות. ההבדל הוא בתפיסת העולם הבסיסית של המטפל
ובמטפורות שהוא משתמש, ובהכרה ובהתייחסות לכוח האיכותי המקורי ששואף
להתגלות מחדש מעבר לקליפות.
בניגוד לגירוש מגן העדן, תהליך הצמצום והשבירה לא נובע מחטא
האדם אלא מתהליך בלתי נמנע של צמצום הא-לוהי האינסופי אל הנפש האנושית
הסופית ומוגבלת ביכולתה. תהליך התיקון אינו מוצג אפוא כתיקון הרוע
האינהרנטי הטבוע באדם, אלא כמשימה התפתחותית שנועדה מלכתחילה להעניק טעם
לחיי האדם, ולאפשר לאדם לעבור תהליכים משמעותיים של 'הכנעה', 'הבדלה'
ו'המתקה', כדי לאפשר ליחיד, לעולם האנושי ולהוויה לתקן עולם במלכות ש-די.
התפיסה הפסיכולוגית המצויה והתפיסה החסידית שונות לחלוטין
ולשוני זה יש משמעות עמוקה ביחס האדם לעצם מהותו ולשורש קיומו. אדם שרואה
עצמו, ברוח היהודית-נוצרית שעליה התבססה הפסיכואנליזה, כיצרי וחוטא מעיקרו,
מעצם מהותו, יתקשה לגייס אמונה בערכיותו הפנימית כנגד הגילוי של דחפיו
"הרעים", הציליים. אמונה כזו מעניקה הפסיכולוגיה החסידית.
מבין אסכולות הפסיכותרפיה שנוצרו אחרי פרויד ושהפנו עורף
לגישתו של פרויד, מציין כהנא את הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל, את
הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית שמבקשת להביא מזור דרך חיפוש משמעות לחיי
האדם, ואת פסיכולוגיית המעמקים של יונג, שהעביר את הדגש מהאגו שמבקש את
סיפוקיו אל העצמי, דהיינו השורש הקיומי של הנשמה, שיש לו איכות רוחנית
רליגיוזית ודגש התגלותי ברור. אולם גם בגישות אלה כהנא מוצא חסרונות והוא
מציע הקשבה מדויקת למטפורות הקבליות-חסידיות, שיציידו את המטפל באופקים
רחבים יותר, הן של הבנת הנפש והן של דרכי הטיפול.
בחלקו השני של הספר "שבירה ותיקון" כהנא מביא דוגמאות טיפוליות מרתקות, שבהן
הוא שוזר את תפיסת העולם החסידית בטיפול עצמו, תוך יראת כבוד כלפי המאבק של
המטופל לגילוי היסוד המקורי, העמוק והמיוחד של נפשו. חשוב לציין שעבודתו
הטיפולית של כהנא מבוססת בעיקר על דרכי הפסיכותרפיה הרגילה, שעוסקת בנפש,
גם אם הוא מדבר בדימויים חסידיים. למשל, ה'איד' בלשונו של פרויד (עולם
היצרים) הוא 'הנפש הבהמית' בשפת החסידות; ויסות האיד על ידי האגו והסופראגו
מתואר בשפה החסידית כ'הכנעה'; פיתוח התודעה והמודעות העצמית הוא תהליך
ה'בירור' החסידי. ההמתקה היא הענקת משמעות חיובית לסבל האדם. השיח על האור
המבקש להתגלות ומשמעות התיקון מובאים בשלב המתקדם של התהליך. כלומר, כהנא
יוצר שילוב דיאלוגי בין השיטות השונות ומוסיף להן את מה שחסר בהן, תוך הכרה
ברובד הגבוה של מקור הנשמה.
בנוסף לכך כהנא משתמש בניתוח חלומות המטופלים, על פי הדרך
שיונג פיתח להבנת החלום. אפשר לומר שלפי יונג, ואולי גם לפי החסידות,
החלומות נשלחים אל החולם כדי לאפשר לו לעבור את תהליך הבירור. יש לציין
שהמטופלים שמסופר עליהם בספר הם אנשים ששייכים למגזר הדתי, ומכאן יכולתם
להיענות בקלות למטפורות החסידיות ולתפיסה הרוחנית שבשורשן.
למרות שיונג האמין שיש שורש ארכיטיפי רליגיוזי בנפש, מתברר,
כך מניסיוני הקליני כמטפלת יונגיאנית, שרבים האנשים שתהליך החילון המסיבי
ניתק אותם מהשורש הרליגיוזי של נשמתם, והם אינם מסוגלים לקבל את המטפוריקה
הא-לוהית של שורש הנשמה המואר ולהסתייע בה. לעתים, כפי שיונג אמר, זו
בעייתם העמוקה ביותר והיא מקור הנוירוזה שלהם. אבל לעתים מתרחש כעין נס,
כשהמטפורות הדתיות מבקיעות מעצמן ותובעות מהאדם להתייחס אליהן ולהכליל את
משמעותן בנפשו. בתהליך הפסיכותרפיה הדבר יכול להתרחש כשגם המטפל פתוח אליהן
מנפשו. כשלעצמי, מתוך היכרות עם המטפוריקה החסידית, אני נוטה, מימים
ימימה, לשלב בדרכי את התפיסה היונגיאנית עם המטפוריקה היהודית בכלל
והחסידית בפרט. לעתים כבר איני מבחינה מנין לקחתי את דברי, וגם אין חשיבות
לכך, שהרי הנפש אחת היא, ומה שנכון נכון.
ספרו של כהנא "שבירה ותיקון" כתוב בבהירות, מתוך עמדת מחקר מקורית משלו. הוא
מביע את דעותיו מתוך אמונה באמת הנפש שהוא אוחז בה, ולמרות עמדת הביקורת
שלו כלפי הפסיכותרפיה הקלאסית אין בו התנשאות של מי שהאמת המוחלטת בידו.
ספרו מהווה גשר חשוב ומרחיב נפש בין הפסיכותרפיה הקלאסית לבין החסידות,
ובכך הוא עשוי גם לפתוח את הפסיכותרפיה בפני הקהל הדתי, וגם לפתוח את
החסידות לפני הקהל החילוני ולפני המטפל החילוני.
רות נצר היא פסיכולוגית יונגיאנית ומשוררת. פרסמה שלושה ספרי עיון
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בשבט תשע"א, 28.1.2011