פרשגן חומש במדבר - ביאורים ומקורות לתרגום אונקלוס / הרב פוזן

פרשגן – ביאורים ומקורות לתרגום אונקלוס (חומש בראשית), רפאל בנימין פוזן; מכון פרשגן, תשע"ב, 963 עמ'

הרב ד"ר רפאל בנימין פוזן עוסק שנים הרבה בחקר תרגום אונקלוס, ונובלות מפירות מחקרו פורסמו טיפין טיפין בבמות שונות. עתה זיכנו פוזן בספר רב כמות ורב איכות, המציע את משנתו הסדורה לכל התרגום לספר בראשית.

רוב בניינו ורוב מניינו של הספר הוא פירוש מדוקדק על תרגום אונקלוס לפרשיות ספר בראשית, פסוק אחר פסוק. הביאור מאיר עיניים תרתי משמע. בראשו מצוטטים הפסוק ותרגומו בניקוד מלא המקל על הקריאה ואחריהם הערות המחבר. מילות הפסוק שבתרגומן עוסק הכותב בהערותיו מודגשות, ההערות עצמן מסומנות באותיות, ומלוות בכותרות צד. הדפוס בהיר ונעים לקריאה. הביאור עצמו כתוב בשפה רהוטה ובהירה ועוסק בנושאים שונים שחלקם יוצג בהמשך. בשולי הדף יש הערות רבות המוסיפות מקורות ודיונים מעמיקים. כל אלה מסייעים לקורא ומאירים את עיניו. הערות המחבר מקיפות תחומי דעת רבים כגון הלכה ומסורה, ענייני דקדוק ואוצר מילים ועוד ועוד.

הספר נפתח בלקט דברי שבח מדברי ראשונים ואחרונים על תרגום אונקלוס, ואחריו מופיע פיוט בארמית שכתבו המחבר -'תושבחתא דאונקלוס'(נתפרסם בבימה זו בגיליון חג הסוכות). הפיוט הוא מלאכת מחשבת מרשימה. בשולי הדף נוספו לו תרגום, ביאור ומקורות. כהקדמה לספר באים שני מבואות ובסיומו נספח חשוב העוסק בהרחקת ההגשמה שהיא סוגיה מרכזית בתרגומו של אונקלוס. בספר לא נכלל מפתח, אך המחבר הודיעני שבתום מלאכת הפירוש יבואו מפתחות מפורטים. מפתחות כאלה חיוניים מאוד שכן בלעדיהם הגישה לאוצרות שאותם חשף פוזן בעבודתו אינה קלה.

כל המצוי אצל דפוסי תרגום אונקלוס יודע כי רבו בהם השיבושים. כדי לכתוב פירוש על התרגום יש לבחור תחילה נוסח מתוקן. בדין בחר פוזן במהדורה המדעית שפרסם א' שפרבר. הרי דוגמה: בדפוסים מתורגמת המילה'אנשים'לעתים גֻברין ולעתים גֵברין. יש ממפרשי התרגום שנתנו סימנים לחלק בין שתי הצורות. פוזן בדק ומצא שבכל כתבי יד תימן התיבה מנוקדת קובוץ, ואין מקום לדיון.

מדברי המחבר בפתיחה לספר עולה כי הוא מיועד לקוראי פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום (שמו"ת). אך אין ספק שגם תלמידי חכמים, חוקרי מקרא ופרשנות ומי שעסקם בבלשנות ימצאו בו עניין רב. אנשי חקר המקרא אינם מצויים תמיד בסוגיות בלשניות ובלשנים אין עסקם בפרשנות המקרא, וקוראי שמו"ת, אף תלמידי חכמים, אינם בלשנים ואינם חוקרי מקרא. כדי לצאת ידי חובת כולם הקדים הכותב לעיקר הספר שני מבואות חשובים. באחד הוא מציג את המציאות הלשונית משלהי ימי בית ראשון עד שחדלה הלשון העברית להיות לשון חיה. מציאות זו היא שגרמה ליצירת תרגומי המקרא לארמית. במבוא מוצג תרגום אונקלוס ונדונים זמנו ומקומו, ומוצעים התרגומים הארמיים האחרים למקרא.

המבוא השני עוסק בתיאור מפעל "פרשגן", "שתכליתו להביא בפני הלומד את מיטב הפרשנות לתרגום אונקלוס: לצד ניפוי ובירור נוסחי התרגום -  נבדקות סטיות תרגומיות לאורך כל התורה ופתרונן [...] מתבסס על גדולי פרשני ת"א; החל מרש"י ורמב"ן  שמימי הביניים ועד מפרשי התרגום וחוקריו שבעת החדשה". בין סעיפי מבוא זה תיאור המחקר הכללי של תרגום אונקלוס (חבל שפוזן השמיט ממנו את עבודת הדוקטור שלו), דיון בנוסחי התרגום, המסורה לתרגום אונקלוס, פירושים, מילונים ועוד. המבואות מציעים חומר רב ומגוון בסגנון בהיר ומובן לכל נפש. יש בהם פרטים שתלמיד חכמים וחוקר מקרא אינו זקוק להם, אך הם צריכים לבלשן. ויש שבלשנים אינם זקוקים להם אך אנשי תורה ומקרא צריכים וצריכים. כל המבואות יעשירו גם את הקוראים שאינם חוקרים מובהקים באחד התחומים.

בסוף הספר מצורף כאמור נספח רחב שבו מוצעת סוגיית הרחקת ההגשמה בשני חלקים. בראשון – העוסק בשינויי תרגום מפני כבוד שמיים – שבעה סעיפים וביניהם הרחקת שאלות רטוריות המופנות לבורא והפגת היחס הישיר שבין אדם לה'("כי תשוב אל ה' א-להיך" [דברים ל, ו], למשל, מתורגם "כי תשוב לדחלתא דה' א-להך"). סעיף ארוך מוקדש לתרגום שמות ה' ובמיוחד לשם 'א-לוהים' המתורגם תדיר בשם הוי"ה. לדעת  המחבר, הטעם הוא שלילת הריבוי, כנגד הנוצרים: אלה  נסמכו על צורת הריבוי "א-להים" להוכחת השילוש. אונקלוס מתרגם בשם הוי"ה, צורת יחיד, כדי להוציא מלבם. טעם זה מצטרף לדוגמאות נוספות שבספר על פולמוס המוצפן בתרגום אונקלוס כנגד הנוצרים (ראו בדיון על חנוך בעמ' 157-156).

החלק השני מברר את דרכו של התרגום בהרחקת לשונות הגשמה המיוחסים לבורא: איברי גוף (עין, יד),  פעלי תנועה (הלך, ירד) פעלים פיזיולוגיים (נשף, הריח), פעלי קליטה והכרה (ראה, שמע, זכר, ידע) היפעלויות ורגשות (עצב, כעס). לא בכל הפסוקים התרגום נמנע מהגשמת הא-ל. המחבר מציע שלוש אסכולות שעסקו בסוגיה זו (רמב"ם, רמב"ן ור'יצחק עראמה בעל העקדה) ומציג בהרחבה ובפירוט מרשימים את הדרכים השונות שבהן עוקף התרגום את ההגשמה בקטגוריות השונות.

כאמור, רוב בניינו ומניינו של הספר הוא פירוש רצוף של התרגום. פוזן מצטט את הפסוק ואת תרגומו בשלמותם. כאשר התרגום שונה מהפסוק, הוא מתרגמו לעברית. בברכות יעקב שבפרשת ויחי מוסיף התרגום על האמור בפסוקים רבים, כגון: "חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב" (מט, יב) – "יסמקון טורוהי בכרמוהי יטופון נעווהי בחמר יחורון בקעתיה בעיבור ובעדרי עניה (ח"נ ענא)". מסייע המחבר לקורא  ומתרגם לעברית: "יאדימו הריו, יצופו גתיו ביין, ילבינו בקעותיו בתבואה ובעדרי צאנו (צאן)".

המחבר מדגיש את המילים שבהן הוא דן בהערותיו. ההערות מעוטרות בכותרות משנה המציגות את הנושא שבו עוסקת ההערה. דרך זו מסייעת הרבה ללומד. כך למשל בתחילת פרשת וירא: "וישתחו ארצה" (יח, ב) – "וסגיד על ארעא", באה כותרת משנה: "וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה – השתחווה לארץ?". בכותרת  נרמז הקושי שגרם לאונקלוס לשנות מלשון הפסוק, ובביאור שתחתיה מוצגים הקושי והפתרון: לפי הכלל "כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה" מתבקש לתרגם גם כאן "אַרְצָה" –  "לְאַרְעָא" כמו "לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" – "לְאַרְעָא דִּכְנַעַן". אבל אונקלוס תרגם "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה" "וּסְגֵיד עַל אַרְעָא", שלא יישמע כאילו השתחווה לארץ עצמה. וכן תרגם בכל פסוקי השתחוויה "ארצה", כמו שנרשם בהערת המסורה לפסוקנו.

הנה כמה דוגמות מתוך ביאור "פרשגן" לתרגום לפרשיות וירא וחיי שרה.

לעתים, התרגום מכריע בין שני פירושים אפשריים: "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" (יח, ג). אפשר שהפנייה שבפסוק היא אל המלאכים והתיבה 'אדני'היא לשון חול, ואפשר שהפנייה היא אל ה', בשם קודש. בשאלה זו נחלקו חכמים (שבועות לה ע"ב ובראשית רבה מח, ט). רש"י רשם בפירושו את שתי האפשרויות. אונקלוס שתרגם "ואמר ה' אם כען אשכחית רחמין בעינך", פירש כי שם קודש אמור בפסוק.

יש שהוא עוסק בענייני אוצר מילים ומילון: "וְאֶל הַבָּקָר רץ אברהם" (יח, ז), מתורגם בכתבי היד הטובים של תרגום אונקלוס "וּלְבֵית תּוֹרֵי" – למקום כינוס הבקר – כדרך הארמית לציין את תכונת המקום באמצעות "בית": "ולמקוה המים" (בר' א י) – "וּלְבֵית כְּנֵישָׁת מַיָּא". ומעיר המחבר שאין לתרגם "וּלְוָת תּוֹרֵי" כמקצת נוסחים, כי לשון לְוָת נוהג בבני אדם בלבד. השווה "לך נא אל הצאן" (בר' כז ט) "לְעָנָא" [ולא: לְוָת עָנָא]. רק בפסוק "ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו" (שם, לא ד) תרגם  "לְוָת עָנֵיהּ" מפני יופי הלשון, שלא לכתוב ארבע תיבות סמוכות בלמ"ד היחס (עמ' 329-328).

תרגום אונקלוס עשוי לשמש מקור להלכה: הפועל 'נתתי'במשפט "נתתי כסף השדה קח ממני" (כג, יג) מתורגם בלשון עתיד "איתין כספא דמי חקלא". כך תרגם לפי שכשאמר אברהם את המשפט עדיין לא נתן את הכסף. ומוסיף "פרשגן" – מדברים אלה למד הרשב"א הלכה: "נראין הדברים שאף על פי שאינו כותב'והריני מוכר לו' אלא'מכרתי לו' – לאו שטר הודאה הוא אלא שטר מכר כדכתיב 'נתתי כסף השדה' דמתרגמינן'ואתין' (חידושי הרשב"א, קידושין כו ע"א ד"ה).

מעניינת הדרך שבה מתרגם אונקלוס משפטים סתמיים (שחסר בהם הנושא). "וַיֻּישַׂם לפניו" בבניין סביל (הֻפְעַל), הוא סוג של מקרא קצר שראב"ע קורא לו "הבניין שלא  נזכר שם פועלו", ואולם על פי העניין הכוונה לצורת פָּעִיל. לכן  כמו שתרגם  "וַיָּשִימוּ לוֹ לְבַדּוֹ" (בר' מג לב) – "וְשַוִּיאוּ לֵיהּ", תרגם גם כאן  "וַיֻּישַׂם לפניו" – "וְשַׁוִּיאוּ קֳדָמוֹהִי" בפעיל ובלשון רבים. וכמוהו גם "יֻקַּח נא מעט מים" (בר' יח ד) "יִסְּבוּן כְּעַן זְעֵיר מַיָּא",  "אם   כֹּפֶר יוּשַׁת עליו" (שמ' כא ל) "אִם מָמוֹן יְשַׁווֹן עֲלוֹהִי", "אחרי הֻכַּבֵּס את הנגע" (ויק' יג נה) "בָּתַר דְּחַוַּרוּ יָת מַכְתָּשָׁא". בכל אלה הדברים לא נעשו מאליהם, ואונקלוס המתרגם בפעיל רומז לנושא שלא נתפרש. כנגד זאת, כאשר תפקידה של צורת הסביל הוא להטעים את המושא (ולא את הנושא), גם אונקלוס מתרגם בסביל, כגון בפסוקים "וַיֻּגַּד  לרבקה את דברי עשו" (בר' כז מב),  או "וַיּוּשַׁב את משה ואת אהרן אל פרעה" (שמ' י ח). בשני אלה אישיות המגיד או המשיב היא חסרת חשיבות והנושאים האמיתיים הם דברי עשו ומשה ואהרן לכן תרגם בסביל: "וְאִתְחַוַּה לְרִבְקָה", "וְאִתָּתַב מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".

דוגמה בעלת חשיבות הלכתית נמצאת בפסוק "מצות יֵאָכֵל את שבעת הימים" (שמ' יג ז). לא האדם האוכל עומד במרכז הפסוק, אלא המצה הנאכלת. כלומר, אין אדם חייב לאכול מצות במשך שבעה ימים, אולם אם בא לאכול לחם, הריהו מותר רק בלחם מצה. לכן תרגם "פַּטִּירָא יִתְאֲכִיל יָת שִׁבְעָה יוֹמִין".

ויש שתרגום אונקלוס מסייע בידינו לדייק בפירוש ביטוי. בפגישת רבקה את יצחק נאמר "ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל" (כד, סד). אונקלוס לא תרגם בפועל משרש נפ"ל, אלא "ואתרכינת מעל הגמל". בטעם השינוי מבאר פוזן ש"נפילה" או "נפילה מעל" היא, בדרך כלל, תאונה כגון "כי יפל הנפל ממנו" (דברים כב, ח), ובתרגום "ארי יפול דנפיל מניה". כיוון שנפילת אישה מעל גמל היא תמונה מביישת ודרכו של תרגום אונקלוס לשמור על כבודן של האמהות, תרגם "ואתרכינת" ולא "ונפלת", לפרש כי נפילתה אינה תאונה אלא פעולה רצונית מפני צניעותה. בהערה מפנה הכותב לרש"י ולרמב"ן שפירשו גם הם כך בעקבות התרגום; וכן לתרגום "ועיני לאה רכות" (כט, יז) – "ועיני לאה יאין" (=יפות), שגם הוא מסוג זה: סילוק פגם אסתטי מלאה אמנו, לכבודה.

לסיכום, בעבודת המחבר יש חכמה העולה מהערותיו ומהסבריו, שיש בהם חידושים רבים, לעתים מבריקים ומפתיעים; ויש בה מלאכה – ליקוט דברי סופרים וספרים ודיון בהם, השוואות בין דרכי תרגום שונות למילה אחת ועוד. לפי שרבים לא הורגלו בתרגום, יופתעו המעיינים בספר מהשפע הרב שיש בו ומתחומי הדעת התורניים העולים ומועשרים ממנו. העיון ב"פרשגן" הוא חוויה לימודית עמוקה, מגוונת ומעניינת. ראוי ללומדי חומש, לחוקרי מקרא ולבלשנים לשלבו בלימודם הקבוע.