בוסר המלאכים,ספר בוסר המלאכים,בוסר המלאכים ספר דן טיומקין,מגוון ספרי קודש וספרי יהדות במחירים ללא תחרות כנסו כעת לאוצר הספרים-הפצת ספרי קודש,ותיהנו ממחירים מפתיעים ושירות אדיב
מוצרים מומלצים
אחרונים שנצפו

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר / דן טיומקין

77.00 ₪
הוסף לסל
חדש
מק"ט: 433434534543
זמן אספקה: 7 ימי עסקים
הוצאה לאור: קולמוס
קולמוס
סוג מוצר: חדש

 
בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר / דן טיומקין
תיאור הספר
בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר / דן טיומקין.

למה הם מתנהגים כך? מהיכן זה מתפרץ להם? מאיפה כל כפיות הטובה הזאת? ומאיפה הגיע הטעם המזעזע בעיצוב השיער?.....

חינוך ילדים בגיל ההתבגרות אינו אתגר פשוט, במיוחד בדור שלנו.
הפיתויים רבים מנשוא ונערים ונערות רבים לא מצליחים להישאר מחוברים. נשמע מוכר?
אתם לא לבד - מדובר במגפה שאינה מדלגת על אף מגזר או קבוצה.

ישנן דרכים להתמודד בצורה נכונה עם המצב. ההורים לרוב אינם אשמים בבעיה, אולם בכולם להיות תחילתו של הפיתרון. זה אפשרי בהחלט, אך מחייב רכישת גישה חדשה.

הספר שלפניכם אשר שמו 'בוסר המלאכים' מתבסס על ניסיון רב ומרכז כלים מעשיים ושיטה המדריכה צעד אחר צעד: כיצד לסייע לילדיכם המתבגרים לרכוש דעת ולהאמין בעצמם, כיצד להפסיק את מלחמת ההתשה ולסלק את הייאוש, איך לבנות איתם תקשורת בריאה מלאה באמון ואהבה.
הצטרפו אלינו לדרך חדשה, מלאת תקווה, ובעזרת השם נצליח להפוך את הבוסר הארסי והמר - לעסיס מתוק של נחת יהודית.

316 עמ', כריכה קשה.

_____________

שמי דן טיומקין, בעבר חיברתי את ספרי ההדרכה: 'מקום שבעלי תשובה עומדים', ולפני שנים נכנסתי לתחום הדרכת הורים ומחנכים לנוער, וזכיתי להעביר עשרות סדנאות בתחום (ביחד עם הרב אורי זוהר שליט"א וצוות 'מענה'), וזכיתי לשמוע עצות והנהגות רבות מטובי המומחים, בחסותם והסכמתם של גדולי הדור. 

הסדנאות, שהועברו בכל רחבי הארץ שינו את התפיסה בקרב מאות ואלפי הורים, וזכו לתוצאות מבורכות גם במקרים הקשים ביותר. הספר "בוסר המלאכים" מסכם ומתמצת כלים מעשיים להדרכת ההורים.

מה, עוד ספר על חינוך?

חינוך ילדים  בגיל ההתבגרות אינו אתגר פשוט. ילד הנחשף למושגים חדשים, נערה הבודקת גבולות, בחור שמתנסה בדברים קיצוניים.

מתברר שיש דרכים להתמודד בצורה נכונה עם המצב, וישנה גישה המצליחה לגרום, גם במקרים הקשים ביותר, לנערים ולנערות הללו לשנות את דרכם. 

תוכן הספר 'בוסר המלאכים'

ראשית, יש להתחיל ולהסיר את רגשות האשם. אתם לא לבד במערכה, זוהי מכת מדינה שאינה מדלגת על אף מגזר או קבוצה. במקום להאשים את עצמכם, זה את זה, את הסביבה, החברים, המורים, או את הילד עצמו, צריך להבין שישנה דרך להתמודדות חכמה עם התופעה. 

ההורים לרוב אינם האשמים בבעיה, אולם בכוחם להיות תחילתו של הפתרון. זה אפשרי בהחלט, אך מחייב רכישת כלים חדשים, תובנות חדשות, גישה חדשה.

כבר אמר מי שאמר, שאם הכלי היחיד שלך בארגז כלי העבודה הוא פטיש, כל העולם נראה לך כמו מסמר... מאד קל לחנך (במיוחד בגיל צעיר) עם פטיש של סמכות ומשמעת. אבל בגיל ההתבגרות זה כבר לא כל כך עובד... 

כמו במכת צפרדע, אתה מחרים מכשיר אחד, ושניים משוכללים יותר צצים במקומו. אתה מעלים או מחביא (או מחבל) בבגד לא ראוי, ומגיעים שלושה אחרים. ישנן דרכים אחרות, חכמות יותר, להשיג תוצאות.

למי הספר מיועד

הספר 'בוסר המלאכים' מיועד להורים שזקוקים לסל כלים אלטרנטיבי, נוסף, להורים לנוער שובב שמאתגר אותם... לכל מי שהשיטה הרגילה של עונשים, סנקציות, איומים או רגשות אשמה כבר לא ממש עובד להם וזקוקים לעוד כלים כדי להצליח להשפיע דעת ישרה בביתם. גם כאשר נגמרים המקלות והגזרים, והסמכות והמשמעת לא מצליחות להשיג שינוי חיובי, ישנם ערוצים חדשים המהווים פתח לשינוי אמיתי ומשמעותי אצל הנערים והנערות. איך מצמצמים גישה ביקורתית ותחושת אכזבה, איך מגבירים ומחזקים את הקשר, למרות כל המשקעים הטעונים, ומצליחים לייצר אמון ואהבה, לא כסיסמאות אלא כדרכי עבודה מעשיות ואפקטיביות. 

נדבר על כל השאלות הקשות: מה עושים עם שאר האחים, מה דעת גדולי ישראל בענין, מה עושים במקרים הקשים ביותר (נשק יום הדין), וכן, נדבר גם על מניעה, על מה אפשר לעשות שלא להגיע למצבים האלה בעתיד.

_____________

תיאור הספר 'בוסר המלאכים' (מתוך אתר טקסט רץ).

מתמודדים עם נערים מתבגרים?
בדורנו הפיתויים רבים מנשוא, ונערים רבים לא מצליחים להישאר מחוברים.
בספר "בוסר המלאכים" שזכה להסכמת גדולי ישראל רבים, יש כלים מעשיים המדריכים:
כיצד להפסיק את מלחמת ההתשה, ואיך לבנות תקשורת בריאה, מלאה באמון ואהבה.
על המחבר

הרב דן טיומקין (41) – גדל ברעננה. חזר בתשובה לקראת סוף השירות הצבאי בחיל האוויר.

למד שש שנים בישיבת סלבודקה בבני ברק.

כתב את ספרי ההדרכה "במקום שבעלי תשובה עומדים", חלק א' וחלק ב', שזכו להסכמת גדולי תורה מכל החוגים.

ממייסדי ומנהלי ארגון "מענה", להדרכה וסיוע לבעלי תשובה.

תושב גבעת זאב, ואב לחמישה.

תוכן העניינים לספר:


פרק א' – מבוא לגיל ההתבגרות

הכירו את מוישי. מה קרה למנגנון שבא לרצות את ההורים? צורות השפעה עקיפות. אוטונומיה? לאפשר טעויות? 'גדיים נעשים תיישים'. יעקב אבינו מלמד כיצד מגייסים מוטיבציה מהבנים. מי אני, מה אני. המסקנות שלא עוברות בתורשה, צריך מסע אישי. ונפשו קשורה בנפשו. דמות האב עוד תופיע בחלון בזמן נסיונות קשים. אילו רק כולם היו כמו 'הבן החכם'.
פרק ב' – רגשות אשמה

הכירו את ההורים של פנחס. מכת מדינה. החיצוניות תובעת הכרה. אקורד הסיום של התורה. הטענת מצברים מחוייבת. הלקח שנלמד מסרטון הבטיחות בטיסה. וידוי משלים
פרק ג' – גיל ההתבגרות אצל נער מנותק

הכירו את דודו. אבחון מפורש: הילד רשע. ארבעים ואחת מעלות חום. מה גורם להם לכאב הזה? חולי גופני מול חולי נפשי. חולה? אומלל? על מה מדברים פה? הילד שמח ומאושר. החזון איש פסק: הם אנוסים. מ'מלחמת העצמאות' ל'מלחמת ההתשה'. בעל הבית לא בבית. אי אפשר לבנות קומה תורנית על קומת אישיות רעועה. ומה עם: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ"? הטכנולוגיה – רק בריחה, ולא שורש הבעיה
פרק ד' – כדור שלג ושמו: 'דחיה'

הכירו את שלוימי, יש לו מה להגיד. פס ייצור של מצות. דוקא – מיתוג כמורד. ההורים כאויבים? אין לי מה להפסיד. אל תכירו את יוסי.
פרק ה' – סור מרע: התמודדות בזמני משבר

הכירו את הרב ג'. איך מתיחסים לנפילות. וְהִתְעַלַּמְתָּ – מהרע. עין טובה – אפילו אצל הבנים. סמכות הורית בדור הזה? בחר את הקרבות שלך. "לא יחפור". מבטים שיכולים להרוג. הג'וקר. הטבעים השתנו, מעכשיו רק בנחת. דברי ראש ישיבת פונוביז', הגאון ר' גרשון אדלשטיין שליט"א. 12 הכללים שחשוב לזכור בזמני מריבה. טעינו ונטעה. איפה עובר הגבול? למה לא לזרוק מהבית.
פרק ו' – עבותות של אהבה

הכירו את הרב לוי. גלגלי ההצלה שגילו הבעל שם טוב – והחזו"א. מה הקשר?
פרק ז' – נקודה טובה

הקוף ששאג: "שמע ישראל". אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא. מלאך מליץ אחד מני אלף. שינוי הפוקוס. נצנוצי היהלום שבתוך תוכנו. עוצמת כח המחשבה. רחמי האב על בנו. קירוב-רחוקים או קירוב-קרובים?
פרק ח' – סוד האוירה

הכירו את אבי. רַפּוֹר. ערוצי תקשורת טבעיים. הלקח שמלמד אותנו כלב בן יפונה. מינימום ביקורת, אוירת כיף. השמחה. גדולה לגימה. עוד עצות להגיע לשמחה. הינדיק.
פרק ט' – עצות מעשיות להעצמה

הכירו את איציק. מה מצליח להקים אותנו בבוקר? סיפוק וערך עצמי. עבודת פרך,@34 @35ולָבָּה מבעבעת ממזל מאדים. אבחון מדוייק לכל מזל. תאוריית הטיפוסים של הולנד. אבחון שטח
פרק י' – עוד עצות להעצמה

הכירו את ציפי. מחמאות. חיזוקים. עצות טובות. שיקופים. שאלות מחזקות. יעדים. הכירו את ינקי. דימוי עצמי חיובי כתנאי לגיוס ושיתוף פעולה.
פרק י"א – הפוך על הפוך

הכירו את אהרן. כשנגמרים המקלות והגזרים. הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. פצצות ממיסות חומה. נחש הנחושת. סוד ה'וואו'. נשק יום הדין. פצצת זמן. שוחד דקדוּשה. גאים בך בני. יש גבול.
פרק י"ב – אסור להתייאש

הכירו את יהונתן שלמה. חינוך בשלט רחוק. עונתיות וט"ו בשבט – גם אצל הנערים. ההתמדה מנצחת את המן הרשע. מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים. קבלה והרפיה – בתקופת הדגירה. כשהאסימונים נופלים… דברי הרב פינקוס. סדרי עדיפויות דקדושה.
פרק י"ג – יש עוד אחים בבית

הכירו את אביגיל. כל הפתרונות גרועים. מה עם הקלקול של שאר הילדים בבית? הלקח שנלמד מהפלטה לשיניים. מה האלטרנטיבה?
פרק י"ד – בית הספר שאנו עוברים

הכל מושגח והכל לטובה. קניית כלים בכל מצב. "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". עין הבדולח. הקדשת הרב אורי זוהר לספרו. מלאכת הבירור האחרון מחייבת "טחינה" אישית…. מי מכיל את מי?
פרק ט"ו – מניעה

(1) הקשבה. (2) הכלה. (3) אוירת כיף בבית. (4) 'שלום-בית' והורים בריאים. (5) חוויתיות במצוות. (6) חונכים. (7) מוסדות חינוך מתאימים: להקדים רפואה למכה. חיבור אישי. כנגד ארבעה בנים – דברי הרב אשר וייס שליט"א.
פרק ט"ז – שאלות מצויות

תשובה מהרב פאם – מה יעשו ההורים עם ילד בגיל ההתבגרות שהוא "מורד". פסיכותרפיסט מומחה אמר לנו בדיוק ההיפך. לאיזה קבוצת גיל בדיוק הדברים האלה רלבנטיים? אני לא מוכן לקבל ג'ינס / אייפון / חילול שבת כאלה דברים בבית שלי….ובכל זאת, סמארטפון וטבלט הם אבי אבות הטומאה!. אין לי כוח לכאלה רמות של כפיות טובה. קשה לי לקבל שהילדים באמת חולים. האם אין כלל יוצאי דופן שבהם עדיף שהנער המורד לא יהיה בבית? האם כל ריבוי האהבה והפינוקים אינם מתכון לנער מפונק? איך מרחיקים את הנער שלי מחברים רעים שמדרדרים אותו? האם מותר לקנות בגדים שאינם על פי ההלכה? מה עם הפגיעה בשידוכים אצל שאר האחים. אם הילד מתייעץ במה להתחזק, מה לומר לו.
דוגמית מתוף פרק א' "מבוא לגיל ההתבגרות"
הכירו את מוישי

מוישי הוא בחור חסידי, מתוק וטהור, שהגיע לגיל ההתבגרות, ואז החלו החיכוכים. פתאום כל מה שהיה מובן, מבחינת התורה, דקדוק המצוות, ואפילו הצורה בה הוא נראה, הכל התחיל להתערער. יום אחד הוא חזר עם תספורת חדשה – ללא פיאות. הוא כמובן טען שזו היתה טעות של הספר שלו, אבל שנים אחר כך הוא הודה שזה ממש לא היה מקרי. הוא תכנן את זה הרבה קודם. והוסיף ואמר, שהסיבה לכך שהוא בחר לקצץ את הפיאות – כי הם לא היו שלו, הם היו עול כבד מדי שהוריו חייבו אותו לשאת, ולכן הן היו כבדות, 'שקלו טון'. הוא היה חייב להסיר אותם, ולחיות קצת ככה, לבחון עד כמה מקבלים אותו ככה, ומכבדים את בחירותיו.

מוישי עבר מה שעבר, ובסוף, אחרי שנים, בחר לגדל אותם שוב, אבל הפאות שהוא גידל אחר כך, כך הוא טען, רק נראו מאד דומה, אבל היה בהם שוני מהותי. הם כבר היו באמת פאות שלו, שהוא בחר בהם. לא הפאות המכבידות של ההורים. זה סיפור סימלי שטמון בו עומק גדול מאד מבחינת גיבוש זהות עצמאי שמאפיין את גיל ההתבגרות.
מה קרה למנגנון שבא לרצות את ההורים?

כבר הקדמנו שספר זה לא בא לעסוק בחינוך רגיל. ובכל זאת, לפני שנדבר על גיל ההתבגרות אצל נער מנותק, חשוב להבין איך עובד המנגנון של הגיל הזה אצל כל נער. רק אחרי שנלמד את המנגנון הבריא והנורמלי, ננסה להבין איפה נקודת הכשל אצל הנער המנותק.

הרש״ר הירש בהקדמה לספרו חורב, מתמצת את כל התנהלות ההורים והילד, במשפט הקדמה מאלף. הוא כותב בהקדשה של ספרו בזה הלשון:

״להורי –

שומרי בימי ילדותי,

מדריכי בימי נערותי

וידידי בימי בגרותי״.

תפקידנו כהורים צריך לעבור כל מיני שינויים לאורך התפתחות הילד. בהקדשה הקצרה, הרש"ר הירש מצליח לסכם את השלבים השונים שהורים ממלאים בקשר שלהם עם ילדיהם.

בקצה הצעיר של הסקאלה, כאשר הילדים קטנים, הם זקוקים ל"שומרים". אבא ואמא שיאסרו עליהם ללכת לכביש בלי השגחה, או שיגידו להם ללכת לישון בזמן. הילד לא מפעיל שיקולים מוסריים עצמאיים, אלא בעיקר מופעל ממנגנון שרוצה לְרַצות ולחקות את הוריו ששומרים עליו. כלי העבודה של ההורים, כוללים גם עונשים וחיזוקים, משמעת וסמכות ישירה, שנותנת לו בטחון הכרחי.

בקצה השני של הסקאלה, כשהם בוגרים, הקשר מושתת על ידידות. כמובן, יש דיני כבוד ויראה להורים, אבל עיקר הקשר הרגשי בין בוגרים להוריהם, הוא בסיס הידידות (כמו שאנו מכירים מעצמנו, בקשר שלנו כבוגרים עם הורינו, שהם אינם 'שומרים' שלנו, ואנו לא מחויבים 'לציית' להם), אלא עם השנים התפתחה לה ידידות, שהיא עיקר בסיס הקשר.

הדרך להגיע לכך היא דרך שלב הנערוּת, שלב ביניים מאתגר, שבו תפקידנו אינו להיות שומרים, אלא להיות מדריכים, מורי דרך. וזה לא קל, כי למרות גודלם הפיזי, הנערים שלנו זקוקים לשמירה. אבל זה אתגר, כי הם לא מוכנים לקבל שמירה, הם בגיל שמאתגר אותם לחפש את עצמאותם, ואנחנו – נמצאים במילכוד. הנער עובר שינויים, הורמונליים, פיזיים, חברתיים. פתאום הוא פחות מנסה לְרַצות את הוריו, להיפך, הוא נהיה ביקורתי כלפיהם, כלפי דרכם, ובמקביל – מנסה לפתח זהות עצמאית. הוא מנסה לבחור בעצמו את הערכים שלו, ובדרך מערער ומפקפק בערכים של הוריו. הרש"ר הירש (בסוף פרשת נח) כותב שלכן הוא נקרא: "נער", כי הוא מנער, מנענע ומשליך מעליו ערכים רעים וטובים. הוא מנער מעצמו את העול – וזו מהותו ושמו. כך היא דרך תהליך ההתפתחות של כל נער ונערה, רק שיש שוני בין נערים שונים לדרך שהם חווים את שלב ניעור העול.
צורות השפעה עקיפות

האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלונימוס שפירא הי"ד, בהקדמתו לסִפרו 'חובת התלמידים', הגדיר זאת כך:

"נער חושב עצמו לאיש בטרם בא מועדו, וכל מחנך, מביט עליו הנער כאל עריץ זר".

כאמור, גיל ההתבגרות הוא גיל מאתגר, המאופיין במרדנות, חיפוש אישי של הנערים ופעמים רבות גם בכאב לב גדול להורים. מלבד תפילות, תפילות ועוד תפילות, עליהם, וגם על עצמנו, ההורים, שנקבל כח ודעת להתייחס אליהם באופן שיועיל ויצמיח ולא יקלקל. ולצורך כך צריך לנסות להבין מה בדיוק עובר על הנערים, ואיפה אנחנו יכולים להזיק או להועיל בקשר האישי שלהם עם הקב"ה.

זה תהליך שבדרך הנער מחפש בעצמו את הערכים שלו, בעולם שחור-לבן וחסר מורכבויות, ולכן בדרך הוא מפקפק בערכים של הוריו. אם הוריו יראו לו בשלב זה דחיה, הם רק מרחיקים אותו יותר. אם הם מחלקים בין ההתנהגות השלילית, לבין עצם האהבה חסרת התנאי אליו, הנער מקבל בכך כלים לחזור ולאמץ את הערכים של הוריו, ככל שהוא ילמד להכיל מורכבויות, אבל עד אז – ההורים הופכים לשמש פחות כמורי דרך ויותר בתפקיד של כספומט…. ועל הדרך הוא מנסה לְרַצות איזה עדר של חברים, שהוא כל כך מנסה להשתייך אליו, וזה אתגר שמחייב היערכות.

יש פתגם מפורסם שאומר כך: "כאשר כלי העבודה היחיד שיש לך בארגז הכלים הוא פטיש, כל העולם נראה לך כמו מסמרים". ארגז כלי עבודה של הורים לילדים קטנים אכן מחייב פטיש, וזה גורם להורים לפתח ולשכלל טכניקות לדפוק חזק ובסמכותיות, כל מה שהם מאבחנים כחוצפה או כהתמרדות. אבל כאשר מנסים לחנך בסמכותיות ובציווי נערים בגיל ההתבגרות, זה בדרך כלל לא עובד. באופן טבעי, מנסים פטיש יותר כבד, ודופקים יותר חזק, אבל זה לא יעזור. ניסיתם פעם לדפוק בורג עם פטיש? זה רק יכול לשבור אותו… גם נפש הנער, למרות הדרך בה הוא מתעקש להיראות, היא בעצם די שבירה, מה גם שבמבחן התוצאה – השיטות הרגילות כבר לא עוזרות, ולכן צריך כאן כלי עבודה נוספים. יותר מתוחכמים, פחות כוחניים.

"כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי כ"ד ו'). איך מצליחים להשפיע על נער מתמרד שמסרב לקבל סמכות? יש כאן תורה חדשה ללמוד, תורה של העברת מסרים סמויים, בתקשורת נכונה, עם הרבה אמון ואהבה, הומור, עם הרבה מניפולציות (חיוביות) עקיפות, להשפיע מסרים בצורה שתתקבל על לב הנער. העיקר הוא להאמין שבתוך ליבו של הנער קיים יסוד טוב ששואף לתורה ועבודת ה', וגם כעת הוא לא אבד לנצח, אלא שהוא כעת רדום, וכל המסרים והכלים, מטרתם לעורר מחדש, לאט ובזמן הנכון, את היסוד החיובי שבנפשו.

זה מחייב לתת אוטונומיה, עם הרבה אמונה, טיפוח, סיוע, ראיית הטוב והעצמה, לא דרך משמעת סמכותנית, אלא בדרכי נועם. לפתח ידידות, לשמוע ולהקשיב באמת. וגם לתת לו מקום לבחור בעצמו בין טוב לרע, בלי פיקוח וביקורת מתמדת מצידנו. זה גם חלק מהענין. והעיקר: להטיל עליו את האחריות לחנך את עצמו (לשון חובת התלמידים הנ"ל). לשים את עצמך בצד, אולי כיועץ בזמן שאתה מתבקש, אבל מתוך הבהרה שהנער הוא בעל הבית, ועליו מוטלת האחריות בחינוך עצמו. זה מחייב גם ללוות בחירות רעות ולדעת לשתוק, לתת לטעות, רק כך הנער יוכל לקבל זהות משלו, כשהוא המחליט, וההורים הפכו מהנהגה סמכותנית של דינים וגבורות, להנהגה מכילה של חסדים. רק כך ניתן לגדל נערים שבאמת רוצים להיות צדיקים, ולא כאלו שרק בזמן שאנחנו בסביבה הם שמים מסכה של צדיקים.

המעבר משלב לשלב אינו חד וברור. אין איזה יום או איזה טקס שבו מתחיל שלב חדש. יש איזה זמן 'בין השמשות', די עמום, במעבר, ולכן בכל שלב צריך להיות מודע לשלבים הבאים ולפתח את התשתית שתסייע לכך. גם בגיל צעיר, אינו דומה 'שומר' של בן שלוש, ל'שומר' של ילד בכתה ז'-ח'. ואינו דומה 'מדריך' לילד בן 15 ל'מדריך' של נער בן עשרים. המכנה המשותף של מדריך, שהוא שייך למחלקת 'מחוסרי סנקציות אפקטיביות', כבר אין לו דרך מוחלטת להשיג ציות דרך סמכות. בענין זה, חברו אליו בקבוצה עוד כמה מבוגרים חסרי יכולות אכיפה: סבא וסבתא, דוד ודודה, הורה גרוש שאינו בעל החזקה וכו'. הדרך שלהם לגייס ולגרום לשיתוף פעולה היא דרך אהבה. אין ברירה אחרת. וכל זה הכנה לשלב הבא, שמחייב ידידות, ולכן לאורך כל השלבים צריכים להיות מודעים לכך, והרש"ר הירש (שם, באבני חינוך, עמ' קי"ז) אכן כתב זאת כהוראה מעשית:

הורים! היו ידידים לילדיכם.

ובמיוחד בדור שבו הפיתויים כל כך זמינים ונגישים, וכפי שהיטיב להגדיר את זה הרב חייקל מילצקי שליט"א, ראש ישיבת רש"י, בהסכמתו לספר: 'לתת אמון ולחנך באהבה':

הדברים פשוטים שבמצב דורנו, כמעט ואי אפשר להינצל מפגעי הזמן, בלי קשר חזק של         ידידות ואהבה של הבית.

זה לא פשוט, כי גיל ההתבגרות בהגדרתו מאופיין במרדנות, חיפוש אישי של הנערים ובדרך כלל גם בכאב לב גדול להורים. לפעמים הם ממש מייצרים פרובוקציות, כדי לראות אם יתנגדו להם ואז הם יתחפרו עוד ועוד, או אם יניחו להם לבחור בעצמם, ואז כל המרידה מאבדת את העוקץ. יש כזה פסוק במשלי (כ"ו כ'): "בְּאֶפֶס עֵצִים – תִּכְבֶּה אֵשׁ". רק שבדרך יש מלחמת התשה בעוצמות שונות, ואנו ההורים בבעיה מובנית. מה עושים? צריך להתחיל בתפילות, אך בתחום ההשתדלות, צריך לרכוש כלים נוספים, כדי לייצר קשר של אמון ואהבה, והכלי הראשון הוא לתת מרווח ולאפשר איזה אוטונומיה שבה מותר לנער גם לטעות בלי לקבל הערות וביקורות.
שאלה. אוטונומיה? לאפשר טעויות? גם הלכתיות? איפה זה כתוב?

תשובה: לא ניכנס כרגע לנידון ההלכתי של מצות תוכחה וגדריה. מבחינה הלכתית יש אופנים בהם חייבים להוכיח, ויש אופנים שבהם אסור להוכיח (יבמות ס"ה ב'), כמו שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ולכן אי אפשר לפעול כאן על פי תחושות בטן, ועלינו להיות חכמים. אבל זה צריך לדעת, שכבר הפסוק מגדיר שמצות התוכחה שייכת דוקא ב'עמיתך', כמו שפסק הביאור הלכה (סי' תר"ח ד"ה חייב להוכיחו) שחיוב ההוכחה הוא דוקא:

'איש את אחיו שליבו גס בו,                                                                                         אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו – ישנאנו וינקום ממנו – אין להוכיחו',

לא תמיד נער מתבגר עונה על ההגדרה הזו, כידוע. זה לא אומר שצריך להתייאש ממנו, אלא יש מהלך אחר, ובמקרים כאלו עלינו להיות חכמים ולא צודקים, ולכן צריך לדעת מתי להעלים עין – לפי הענין.

ודרך נפלאה להמחיש את הענין היא דרך יעקב אבינו, שכאשר הוא רצה להוכיח את ראובן, הוא בחר לחכות עם תוכחתו במשך 48 שנים, פן ילך ראובן וידבק בעשיו (רש"י דברים א' ג'). במה מדובר כאן? בתוכחה מושלמת של יעקב אבינו, בחיר האבות. בלי צעקות ובלי דרמות. שמוכיח את בנו, ראובן, בכור שבטי י"ה. ובכל זאת, יש חשש, חשש רחוק, שהדכדוך שבקבלת התוכחה יגרום לו לנטיה קלה אחרי דודו עשיו. הגאון רבי אביגדור נבנצל (בספרו שיחות לחומש בראשית, שיחה ל"ג) מאריך לתאר שזה חשש רחוק, מאד רחוק, ובכל זאת – זו סיבה מספיק טובה לחכות כל כך הרבה שנים עם התוכחה הזו.

אומר הגאון הרב פינקוס זצ"ל (אהל מרים, שיחות בעניני חינוך, עמ' כ"ד):

כיום ישנם הרבה אנשים וגופים בעולם החיצוני שרק מחכים שילד חרדי יפלט החוצה! והם כבר יעניקו לו 'חום' ו'אהבה', כתחליף לבית הוריו, חלילה, 'אצלנו תרגיש טוב', כך הם מפתים אותו!

כמובן שבשלב הזה צעקות ועונשים פשוט לא עוזרים, והפעלת כח פיזי מכל סוג שהוא – אינה באה כלל בחשבון בשום אופן. זה עלול להיגמר במשטרה, במעצר ובצווי הרחקה (ובפרק ה' עוד נאריך בזה).
'גדיים נעשים תיישים'

חשוב להבין מה עובר עליהם, כדי לגבש תכנית פעולה אסטרטגית שבאמת תועיל ככל האפשר. חשוב להבין שהתנהגותם של הילדים אינה נובעת מכפיות טובה, וגם לא בהכרח מטעויות חינוכיות שלנו, ההורים. זהו שלב התפתחותי שבו הנער מחפש את דרכו האישית, וזה מחייב אותנו, ההורים, להרפות קצת, להפסיק לחנך ל'מעשים' ולהתחיל לחנך לרצון, שתהיה השלהבת עולה מאליה, ולצורך כך צריך למצוא את הניצוץ ולחשבן כל פעולה שלנו, אם היא תסייע לו למצוא את הרצון הטוב – הפעולה מבורכת, ואם היא לא תסייע לו לרצות טוב, הפעולה אינה רצויה.

כך נותנים לנער הזדמנות לקחת אחריות אישית על החיים שלו. במילים אחרות, אתה צריך לתת לנער קצת אויר לנשימה. זה בדיוק מה שהוא צריך לקבל עכשיו בחייו – זמן. זמן להגיע אל עצמו, אל נשמתו, אל אלוקיו. כדי לחזור בתשובה, הנער חייב "לבחור" בכח הבחירה שלו. אם לא נאפשר לו בשום אופן לבחור כעת ברע, אזי כח הבחירה שלו מת בקרבו, והוא גם לא יבחר בטוב בהמשך. רק אם ניתן לכח הבחירה שלו לדבר, בסוף הוא ישתמש עם הכח שלו כדי לבחור בטוב (והשפת אמת בפרשת ויקהל תרל"ה מאריך ביסוד הזה). ובזמן הביניים הזה הוא חייב לקבל אישור לכך שאוהבים אותו, שמקבלים אותו, שהוא, הבן, קיים בחיינו, ואהוב, ונחמד, ורצוי, וזה על רמה בסיסית, עוד לפני קיום המצוות!

המשימה ההתפתחותית המרכזית של גיל ההתבגרות היא גיבוש זהות עצמאית. הזהות היא מכלול הערכים ותפיסות העולם האנושיות, הרוחניות, החברתיות והדתיות של האדם, ומכלול התכונות שהוא מייחס לעצמו. כל עוד הילד היה ילד, היה לו קל להגדיר את עצמו על פי מה שקיבל מהוריו, והזהות שלו היתה ברורה לו, חלק מהבית, ורוב משאביו היו מופנים כדי לְרַצות את הבית. בגיל ההתבגרות זה משתנה. הולכת ומתפתחת לה היכולת לחשיבה מופשטת וביקורתית, הילד מסרב לראות את הגדרות הזהות שהוא קיבל מהוריו כמובנות מאליהן. גם אם ההורים נפלאים והסביבה מחזקת ותומכת, עדיין מבעבעים בבני הנוער כוחות פנימיים חזקים, גועשים ותוססים, שגורמים להם לשינויים משמעותיים בתפיסת העולם. וזה תהליך, שתחילתו ב'ניתוק' מסויים מההורים לטובת החברה. וכאשר ההורים גם מייצגים את הדת, אפשר להבין כמה מתח וכאב מלווים את התהליך הזה.

זהו תהליך המתבטא במתיחות רבה בין הנער לבין הוריו, כשמצד אחד הוא תלוי בהם וזקוק לתמיכתם, ומצד שני הוא מנסה להתנתק ממה שהם מייצגים עבורו. לדוגמא: יום אחד הוא עשוי להצהיר באזניהם שהוא כבר לא רוצה קשר עמהם, ויום אחר כך הוא יכול לפנות אליהם בחביבות כמקדם. איך זה? כי שני הדברים נכונים: הוא גם רוצה עצמאות, וגם עדיין נשאר ילד של אבא ואמא. צורת ההתמודדות עם המתח הזה היא קריטית לעתיד הילד ויחסו עם הוריו ומשפחתו.
יעקב אבינו מלמד כיצד מגייסים מוטיבציה מהבנים

בסוף פרשת ויצא, ממש לפני שיעקב אבינו נפרד מלבן ורוצה להקים גל-עד, נאמר בפסוק: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו: לִקְטוּ אֲבָנִים" (בראשית ל"א ל"ה). על איזה אחים בדיוק מדובר שם? רש"י על המקום באמת אומר (בשם המדרש): אֶחָיו – הם בניו. אך בכל זאת קשה, מדוע התורה קוראת לבניו – אֶחָיו. הגאון החיד"א (בספרו ברית עולם סי' שמ"ג ובפרשת ויצא אות צ"ז) וגם הנצי"ב (בפירושו לחומש, שם בפרשה) למדו שהסיבה שבכל זאת הם נקראים בכתוב אֶחָיו, היא משום שכך ראוי להחשיבם, וכן ראוי לכל אב להחשיב בניו הגדולים.

הדבר נכון הן מבחינת צורת הפניה (מבקשת, מציעה, לא אגרסיבית), והן מבחינת התוכן שלה. לא לצוותם ב'גזירת אב', אלא לגייס ולרתום אותם לאחוז במידתו: כאשר אתה מבקש עזרה מאח, אתה פונה אליו בצורה מסוימת, מנסה לגייס אותו, לרתום אותו. אם תצווה אותו סתם – הוא לא יהיה שם עבורך, בטח שלא לאורך זמן. ולכן לא מדברים אליו בלשון ציווי, אלא בלשון שותפות ודיאלוג, [בסדנאות אפשר לתרגל את זה, להשתמש בביטויים כמו: "אני מציע ש..", "מה דעתך ש..", "נראה לך / מתאים לך ש…" וכו'. להרבות בשימוש בפעלים בלשון רבים, אולי נלך, בוא נסדר.. וכו']. עם אחים צריך לקחת נשימה עמוקה, לחשבן היטב מתי ואיך לבקר. וכך גם ראוי לאב להתייחס לבניו הגדולים, במימד מסויים של אח.
מי אני, מה אני…

כל צורת החיים של האדם הבוגר תושפע מאותה זהות שהתגבשה בגיל הקריטי הזה. צורת ההתמודדות מול משברי אמצע החיים תושפע מסוג הזהות שתתגבש בגיל ההתבגרות: מתברר שאלה שלא הגיעו לזהות מגובשת עצמאית, הם מועדים במיוחד לחוות משבר זהות חריף באמצע החיים. דוקא המתבגרים ה"חלקים" שלא מרדו, אלא המשיכו את דרך הוריהם וסיגלו "זהות משועבדת", שבה הם אימצו את הערכים שעליהם חונכו ללא בחינתם מחדש, יותר נוטים לחוות משבר משמעותי וכואב בהמשך החיים כאשר הם מגיעים לניסיון או התמודדות, כי הם מרגישים שבעצם הם מנהלים את חייהם כדי לְרַצות אחרים. אז הם שואלים את עצמם "איפה אני?", וחשים חוסר סיפוק וחוסר משמעות.

לעיתים, משבר כזה עלול להיות דרמטי ולהתבטא בשינוי פתאומי וחריף של אורח החיים שמתקבל בהפתעה מוחלטת על סביבתו המוכרת של אותו אדם. השינוי יכול להתבטא בתחום המקצועי (החלפת מקצוע או שינויים פתאומיים), בתחום הזוגיות והמשפחה (משברים בזוגיות וגירושין), או במערכת הערכים האישית והרוחנית. לפעמים יש נשירה ברורה ממוסדות החינוך, ולפעמים זו נשירה סמויה, כלפי חוץ נראה שהענינים כרגיל, אך הלב במקומות אחרים לגמרי… במילים אחרות, יש מעלה מסוימת בזה שזה קורה בגיל הזה, כשהוא עדין תלוי ברמה מסוימת בהוריו, ויש להם יכולת מסוימת להשפיע.
המסקנות שלא עוברות בתורשה, צריך מסע אישי

ישנה הלכה מפורסמת ברמב"ם (בהלכות שמיטה ויובל פי"ג הי"ג) שמדבר על שבט לוי, וכך הוא כותב:

לא שבט לוי בלבד התקדש לה', אלא כל איש ואיש מכל באי עולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים' וכו', עכ"ל.

זה רמב"ם מוכר, אבל הדגש בעיני הוא על כך שזו בחירה שהאדם צריך לבחור, "נדבה רוחו אותו". מדובר כאן על בחירה עצמית, אישית, של אדם שעמד על דעתו, ובחר, בעצמו, לדבוק בתורה. מערכות חברתיות, משפחתיות וקהילתיות יכולות לתמוך, וצריכות לתמוך, אבל הן יכולות לשמש רק כפיגומים בדרך לצמיחה אישית של המתבגר. כאשר נער מתבגר הוא צריך לעבור תהליך כדי לבחור בעצמו, וזהו המניע שלו בהתנהגותו המרדנית והמתריסה. הוא רוצה להיות זה שמחליט, ולא שאחרים יחליטו בשבילו. באותו התהליך הוא גם בודק ומברר האם אהבת הוריו אינה מותנית בהקפדה שלו על שמירת המצוות.

כהורים שיודעים מה נכון וטוב עבור ילדינו האהובים, אנו מתקשים לעמוד מנגד ולראות כיצד הילד שלנו מזיק לעצמו. זהו רגש טבעי, רגש יהודי בסיסי, למחות ולהזדעק מול אדם אהוב שמשחית את עולמו. אך חוץ מההלכה שמבהירה שאין מצות חינוך בגיל הזה, חשוב לזכור שזהו תהליך שלוקח זמן, ואם מנסים לדחוק ולהאיץ אותו זה בדרך כלל גורם לריחוק. היו כאלה שהמשילו את זה לגוזל שצריך לבקוע בעצמו את הקליפה. תהליכי חיים חייבים להתחיל מבפנים, וגם כאן יש איזו קליפה שהנער צריך לבקוע. לא נוכל לקבל בחירות במקומו עד עולם. ציפור שתבקע את הביצה של הגוזל שלה לא תיטיב עמו. צריך להתאזר בסבלנות, דוקא בגלל הרצון להיטיב עם הבן.

[אגב, בכל קורס ניהול מדברים היום על התפתחות שיטות ניהול, משיטות טיילוריסטיות שמתבססות על סמכות ותוצאות, ומשלמות מחיר של יחסי אנוש בעייתיים, לעבר שיטות מודרניות יותר, שמבינות שחייבים לתת לעובד אוטונומיה, מתוך הבנה שבלי שותפות ואמון העובדים לא מגויסים להצלחת הארגון. הרבה יועצים ארגוניים עושים הרבה כסף בזכות מנהלים קשוחים, ומראים להם שבכך, הם רק גורמים להרבה רחש מתחת פני השטח, ובסופו של דבר: לתוצאות ויעדים נמוכים יותר. ובאופן מפתיע, הם מלמדים שצריך לשחרר, ובכך מגייסים יותר את העובדים, ובסוף מצליחים יותר. נשמע מוכר?].
מסע אישי מוכרח

עד כאן דיברנו על שלבי התפתחות של כל נער רגיל ובריא. אצל נערים מנותקים גיל ההתבגרות מאתגר שבעתיים, כי מסיבות שונות ומשונות, הם פשוט לא מוכנים לקבל עול.

על מנת שהבחור הצעיר ייצור לעצמו זהות עצמית ייחודית לו, הוא יצטרך לבחון מחדש את הערכים שעליהם הוא גדל, לפרק את הזהות שהוקנתה לו, ולהרכיב לעצמו מערכת ערכים שאליה יהיה מחויב. במילים אחרות, הוא לא יקבל בירושה את השורה התחתונה של המסע שעברו הוריו. הוא רוצה לעשות מסע פרטי משל עצמו, ולמצוא בעצמו את האישיות הייחודית שלו.
"וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ"

בהמשך הספר נאריך ונדבר על חשיבות הקשר החם עם ההורים. אם ההורים יצליחו לסגל לעצמם שדה ראיה רחב, עדשות מולטי-פוקליות, שלא יורדות לרמה של הנער כפי שהוא עכשיו, אלא מבינות שזה שלב זמני, ממילא ההורים מצליחים שלא להתייאש מהמצב הנוכחי, שהוא מצב צבירה מעורבב ורעיל, וזה מה שנותן כח לנער לצלוח ולעבור את השלב הזה כמה שיותר מהר, או יותר נכון, עם כמה שפחות כאב בדרך. נפשו הסוערת, המלאה סערות וולקניות, תצליח שלא לפצוע את עצמה ואת הסובבים אותה ככל שהיא תהיה יותר מחוברת.

למעשה הדברים ממש מפורשים בדברי בעל הטורים, שעמד על הקשר המעניין בין שני פסוקים. כתוב (משלי כ"ב ט"ו): "אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר", וכתוב (בראשית מ"ד ל'): "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ", אומר בעל הטורים:

מפני שאִוַלתוֹ קשורה בו, צריך שתהיה נפשו קשורה בנפשו של אביו לחנכו עכ"ל.

איזה חידוש! הדרך להסיר את האולת שקשורה בלב הנער, היא דרך הקשר עם האבא, הקשר עם הבית!

ונסיים פרק זה בדברי הרב יצחק זילברשטיין (עלינו לשבח, דברים ב' קצ"ה) שכתב בזה הלשון:

כל אב צריך לדעת שבתקופה שלנו שבה יש לבנים היקרים נסיונות קשים מנשוא בעניני תאוות העולם הזה ויצריו המנסים למשוך אותם מכתלי בית המדרש. הדרך היעילה ביותר לחסימת התאוות הללו היא בעזרת מושכות המיוצרים מכבלים של אהבה וחום.
דמות האב עוד תופיע בחלון בזמן נסיונות קשים

כאשר יש כבלי אהבה, יכול להיווצר מצב מופלא, בזמנים של נסיונות קשים, דמות האב או האם תופיע להם בחלון ותיתן להם כח לעמוד בהם, כמו שקרה ליוסף בעת נסיון אשת פוטיפר (רש"י בראשית ל"ט י"א בשם הגמרא), וכמו שכותב האור החיים הקדוש (ויקרא י"ט ג') בזה הלשון:

שמעתי משם אנשי אמת, כי דיוקן האב תגביר כח הקדושה בבן, ותמנעהו מלבוא אל התיעוב, והוא אומרו סמוך למצות העריות: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ".

זכות הסבלנות והאהבה, ההכלה והקבלה, תעמוד להורים, שבזמן שיגיעו לנער נסיונות קשים, גם דמות דיוקנם עוד תופיע לבנים, ותיתן להם כח שלא יתרסקו ויפלו, ואולי גם יהיה תחילתו של השינוי המיוחל. אבל יש תנאי להופעת דמות ההורים בחלון: רק אם יהיה ברור להם שאבא ואמא באמת איתם, אוהבים ללא תנאי (וראה נתיבות שלום פרשת וישב, עמ' רמ"ד שהאריך בזה).
אילו רק כולם היו כמו 'הבן החכם'.

חשוב לזכור שהתקופה המתריסה והחצופה היא רק זמנית. בהתנהגות נכונה, התקופה הזאת זמנית ועוברת. כמו שהנער מחפש את עצמו ולכן נבדל מהוריו, זה עוד יקרה לו גם עם חבריו הרעים. שלב ההתרסה עוד יחלוף, ועוד תימצא הנוסחה כיצד לחיות בשלום עם אוטונומיה מסוימת, עד שיפול האסימון. בינתיים, לא יעזור לצעוק, להעניש, להשפיל או להפעיל עונשים וסנקציות, גם לא לעורר רגשות אשם ויסורי מצפון. אפקטיבית זה לא עוזר, זה רק גורם להם למרוד, לשנוא, לקבל 'היתר' להמשיך להתנהג כך, ורק להיות יותר מתוחכמים, לדאוג להמשיך לעשות את מעשיהם בלי שנראה ובלי שתהיה לנו שליטה, או – פשוט לעזוב. ועל הדרך, אנחנו גורמים בכך לדימוי העצמי שלהם לרדת עוד, ובכך גורמים להם לעוד סיבות להתפתות אחרי הרחוב המקבל וחסר הדרישות, החברים הרעים, ושלל פיתויי הטכנולוגיה.

אז בדרך, כדאי לנסות להקשיב, לפתח ידידות, בזמני רצון ובנחת, למצוא זמני איכות איתם, לייצר ערוצי תקשורת טבעיים, לא מלאכותיים. כשהנער נכנס לבית, להפסיק לרגע לעשות מה שעשית, לחייך, לחבק, להתייחס, להתעניין. לשוחח, לתת להם תחושה שמבינים אותם, ולא להיכנס איתם למלחמת התשה חסרת תועלת. לנסות לייצר מצבים שבהם מקיימים שיח ב"גובה העיניים". להתייחס אל הנער כאל בעל המשאבים והאחריות למצבו, שיש לו מקום בשיח, שהדעה שלו שווה.

בנוסף, לזכור שעם כל הקושי, יש כאן מעלה מסוימת: למרות הנוחות והקלות לגדל בן "תם" או "שאינו יודע לשאול", דוקא הבן שכרגע נראה "רשע", עובר תהליך שיסתיים, בעזרת ה', בגיבוש זהות עצמאית שמחפשת את קירבת ה'. אין לשכוח, שגם הבן הזה הוא חלק מהשלמות של 'ארבעה בנים' כשם שהערבה היא חלק מחייב מארבעת המינים.
תהליך… הבוסר הרעיל שהופך לעסיס מתוק

האדמו"ר מפיאסצנה זצ"ל קורא לכך: 'בוסר המלאכים'. זה שלב בוסרי, רעיל, דוקר, מתריס. אבל אם נצליח למצוא כוחות נפש להתאזר בסבלנות, לא להיגרר אלא להאמין בנער, עוד יקרה פה תהליך טוב, והמר יהפוך לעסיס מתוק.

לכן, צריך לדעת מתי להתעלם. איך לחפש את הטוב, ולהתמקד בו, לשקף, ולהעצים אותו. זהו יסוד בסיסי וחשוב בחינוך הילדים. גם כשהם קטנים, אבל הוא קריטי ממש כשהם מתבגרים. אף ילד שמתחיל ללכת לא יצליח אם לא יעודדו אותו, למרות שבהתחלה הוא מוֹעֵד. התורה מכנה את יוכבד ומרים על שם קולות הפעיה שהשמיעו לתינוקות, משום שרק כך משפרים את הילד. וזה לא נגמר בשלב ההליכה. בכל שלב בשלבי ההתפתחות של ילד העידוד נצרך ומחויב. הביקורת – משתקת וגורמת לברוח, בעוד שהעידוד וחיפוש הטוב הוא זה שמצמיח ומגדל.

דוגמה מצויה היא כאשר נער מתבגר מגיע לפני השקיעה להניח תפילין, וזוכה לגערות על כך שרק עכשיו הוא נזכר. למה זה גורם לו? זה ודאי לא מעודד אצלו חשק או רצון חיובי בתחום הזה. לעומתו, נער שזוכה במצב דומה למחמאה, על כך שלא הניח ליום לעבור בלי מצות תפילין, למרות הקושי שבכך, הוא לא יפרש את זה כהסכמה מהוריו לכך שבמשך יתר חייו הוא יניח תפילין ברגע האחרון, אלא ישמח מכך שמעריכים את הנסיון שעמד בו והניח את התפילין, וגם יקבל על ידי כך תמריץ אמיתי גם מחר שלא לפספס, ובעזרת השם, עם הזמן, יתפתח אצלו תהליך, בקצב שלו, שבו הוא ישכיל להניח בזמן הנכון ולא ברגע האחרון. בכלל, אין טעם ולא כדאי לתת עצות כשהנער לא בשל אליהן ואין סיכוי אמיתי שהדברים יתקבלו אצלו.

אם נבין שזה שלב התפתחותי בדרך למציאת קשר אישי וייחודי עם בורא עולם, נוכל יותר בקלות, לקחת נשימה ארוכה ולהגיב בסבלנות ובקור רוח, לפי העניין, כדי לתת לילד את הכלים לשאוף לחיי תורה מלאים ומספקים.

עד כאן ניתוח עניני גיל ההתבגרות, ששייך אצל כל מתבגר. בפרק הבא נתחיל לדבר על נוער בסיכון, ועד כמה היסודות האלו רלבנטיים אצלם במיוחד.
סיכום הפרק:

גיל ההתבגרות מחייב אצלנו, ההורים, שינוי תפיסה משמעותי. לא עוד הישענות על סמכות ומשמעת, אלא מרווח ואוטונומיה, גיוס ורתימה של הנערים. זה יסוד כללי אצל כל מתבגר, אבל זהו בסיס ופתח להבין את נקודת המוצא אצל נוער בסיכון.

רוצים לקרוא עוד? רכשו כעת את ספר 'בוסר המלאכים', וקבלו אותו במשלוח עד לביתכם!

מעוניין לקבל מידע נוסף אודות מוצר זה? שאל אותנו הוסף לסל

אוצר הספרים - החנות הזולה ביותר לספרי הקודש שלך! אצלינו תהנו מ: אדיבות, זריזות,שירות טוב ומחירים זולים. צלצלו והזמינו עכשיו  074-703-71-71
ספרי קודש, ספרי יהדות, ספרי קודש בזול, ספרי הרב עובדיה יוסף, חנות ספרי קודש, מכירת ספרי קודש