אוצרותיהם אמלא שמות,ספר אוצרותיהם אמלא הרב אליעזר הלוי טורק,מגוון ספרי קודש וספרי יהדות במחירים ללא תחרות כנסו כעת לאוצר הספרים-הפצת ספרי קודש,ותיהנו ממחירים מפתיעים ושירות אדיב
מוצרים מומלצים
אחרונים שנצפו

אוצרותיהם אמלא - שמות / הרב אליעזר הלוי טורק

65.00 ₪
הוסף לסל
מק"ט: 45454655654654
זמן אספקה: 5 ימי עסקים
הוצאה לאור: יפה נוף
יפה נוף
סוג מוצר: חדש

 
אוצרותיהם אמלא - שמות / הרב אליעזר הלוי טורק
אוצרותיהם אמלא - שמות / הרב אליעזר הלוי טורק
תיאור הספר
אוצרותיהם אמלא - שמות / הרב אליעזר הלוי טורק.

פנינים, מעשים ולקחים מאוצרו המופלא של
הרב אליעזר הלוי טורק שליט"א.

טעימה מהספר 'אוצרותיהם אמלא':

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה… אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם… וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם" (שמות ד', י"ח)

כבר הארכנו בחובת הזהירות בבין אדם לחברו הנלמדת מפרשתנו. משה עכב את גאלת ישראל רק כדי שיוכל לבקש רשות מיתרו חמיו ללכת, ורק עד שהשתכנע כי אהרן אחיו לא יפגע מכך.

בתוך הדברים הבאנו את מה שמספרים חז"ל במדרש: "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה', אמר לו: ריבון העולם! איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו, ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחברו את נפשו חייב לו… אמר משה 'איני הולך אלא ברשותו', לכך כתיב: 'וילך משה וישב אל יתר חתנו'" (מדרש רבה שמות ד', ב').

הפרט הנלמד מכל התורה הענפה של הזהירות בבין אדם לחברו, הוא עד היכן הוא חיובה של 'הכרת הטוב'! מדה זו אינה רק 'מדה טובה' או 'מעלה', אלא היא אחד מהיסודות של בנין האדם.

במקום נוסף בפרשתנו, אנו מוצאים את ענין הכרת הטוב של משה רבינו. כאשר נמלט משה ממצרים והגיע למדין, הוא סייע בידי בנות יתרו להינצל מידי הרועים שהיו נוהגים לגרשן, וכשבאו הבנות אל בית אביהן אמרו: "איש מצרי הצילנו מיד הרעים" (ב', י"ט).

חז"ל במדרש (שמות רבה א', ל"ב) אומרים על הענין כך: "וכי מצרי היה משה? אלא משל לאחד שנשכו הערוד, והיה רץ לתן רגלו במים. נתן רגלו בנהר, וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, שלח ידו והצילו. ואמר לו התינוק: 'אלולי אתה כבר הייתי מת', אמר לו: 'לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי ממנו – הוא הצילך!'. כך אמרו בנות יתרו למשה: 'יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים'. אמר להן משה: 'אותו מצרי שהרגתי הציל אתכן', ולכך אמרו לאביהן 'איש מצרי', כלומר מי גרם לזה שבא אצלנו – איש מצרי שהרג".

רואים אנו עד היכן הייתה זהירותו של משה רבינו מיפלגת במידת הכרת טובה. אפילו בדבר עזרתו לבנות יתרו, הוא מצא לנכון להזכיר את אותו איש מצרי רשע ומושחת, שהכה את הישראלי ועל פי דין הרגו משה, רק מחמת זאת שנתגלגלה על ידו הזכות שבא למדין וסייע בידי בנות יתרו!

בהמשך אנו רואים שגם יתרו הגוי הבין את חשיבותה של הכרת הטוב, כשנזף בבנותיו על שלא קראו למשה לבית לאכול לחם. כי מדת הכרת הטוב היא מדה המתיישבת על הדעת, היא אנושית והכרחית, וגם גוי מצד מזגו הטוב מסוגל להבין כי עליו להכיר טובה למיטיבו.

פעם נכנסתי לביתו של האדמו"ר בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל. באותם ימים, קדם עלותו לכהן כרבם ומנהיגם של עדת חסידי סלונים, שימש הרבי כראש הישיבה, והיה גר בשכנות עמנו בירושלים.  שיחתי עם הרבי נסובה אודות ענין הכרת הטוב. בתוך הדברים הזכיר הרבי כי הקפיד תמיד להשתתף בשיחות המוסר, אותן היה משמיע רבו הגדול מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל ה'אבן האזל'.

כהקדמה לדברים, תאר הרבי בכישרון התיאור המופלא שלו, כיצד היו נראות שיחותיו של רבי איסר זלמן. צורת אמירת השיחה הייתה מעניינת ביותר: לרוב ענוותנותו, לא ראה רבי איסר זלמן את עצמו ראוי לומר שיחת מוסר לאחרים, ולכן היו עיניו מושפלות לארץ, נוטות לכוון זקנו, כביכול כל השיחה מיועדת ומכוונת רק לעצמו

מכל מקום, ספר הרבי, כי פעם אחת דבר רבי איסר זלמן דברים נוקבים על ענין הכרת הטוב. "בסיום השיחה", אמר הרבי, "יצאנו בתחושה כי מי שאין לו מדה של הכרת הטוב – אין לו שייכות עם המין האנושי!…". הרבי, באצילותו ובעדינות לשונו ושפתו, לא רצה להוציא מפיו את המלה 'בהמה', ובמקום כך דבר כדרכו בלשון נקיה – "אין לו שייכות עם המין האנושי".

ומצאתי בלשונו של רבנו 'המאירי' (בבא קמא צ"ב, ב') דברים קשים וחמורים על מי שאינו מכיר בטובה. כך הוא כותב: "מכל מקום ראוי להיזהר בזה תכלית האזהרה, במה שנתכבד בו ונשתמש בו שלא יהרהר לבזותו כלל, וכל העושה כן יורה על פחיתות מדה וסגנון טבע פחות ונמאס!…"

מי שאינו מרגיש חובה להכיר טובה למי שהיטיב עמו – אינו אדם!

הכרת הטוב היא לטובת תכונות המקבל

מפורסמים דברי חז"ל במדרש (שמות רבה י', ד'-ז'), לפיהם הסיבה לכך שאהרון הכה את היאור ולא משה, היא כיוון שמשה היה חייב להכיר טובה ליאור שהגן עליו בקטנותו: "'ויאמר השם אל משה אמר אל אהרן', אמר רבי תנחום: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, לא ילקו על ידך'. וכן אמרו: 'ויאמר ה' אל משה, אמר אל אהרן, נטה את מטך והך את עפר הארץ'. אמר רבי תנחום: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקה על ידך".

דברי חז"ל אלו טעונים הסבר. איזו פעלת הטבה עשו המים והעפר למשה? הן הדומם איננו פועל כלל, והאדם הוא המנצל את סגולותיו לשימושו. ועוד, הרי אין המים והעפר מרגישים בביזיונם. מהי, אפוא, משמעותה של הכרת טובה לדומם שאינו מרגיש ואינו נהנה מכך?

הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', בספרו 'מכתב מאליהו' (חלק ג עמוד 98 ואילך), כותב כי בהכרח חז"ל למדונו כאן כי הכרת טובה אינה מותנית כלל וכלל בכוונותיו ובטרחותיו של המיטיב! אפילו אם הטובה באה מדומם או מאדם שנתכוון לעשות את הדבר לטובת עצמו, והשני רק נהנה ממנו בדרך אגב, גם אז מוטלת חובה להכיר לו טובה.

הסיבה לדבר היא, משום שתכונת הכרת הטוב מובנית בעצם באדם, ואם אין האדם מכיר טובה לדומם שנהנה ממנו, וקל וחומר אם חלילה מבזה אותו – הרי הוא פוגע ברגש האישי שלו להכיר טובה, וממילא גם מידותיו נפגעות מכך. על כך אמרו חז"ל: "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא"!

זהו הטעם למה שאמרו חז"ל (בבא קמא צ"ב, ב): "בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבנים". למרות שאין לבור תחושת כאב או בזיון בזריקת האבנים לתוכו, אך כדי שלא תשחתנה מידותיו של המקבל, נצטווה השותה מן הבור שלא לזרוק בו אבנים.

הן הן הדברים שאמרנו: הכרת הטוב היא ענין של 'אדם', ומי שאינו שייך למדה זו – אין לו שייכות עם המין האנושי!

בספר 'שיטה מקובצת' על דברי הגמרא שהבאנו, מביא בשם הר"י מיגאש ספור מפעים על רבינו הרי"ף: כאשר חלה הרי"ף, היה אדם אחד שכבד אותו להשתמש בבית המרחץ הפרטי שלו לצורך בריאותו, והרי"ף נהנה ממנו הרבה. גם אחרי שהחל הרי"ף להחלים, עדין החזיק האדם ההוא את הרי"ף בביתו בכבוד גדול כראוי וכיאות, עד שהבריא ממחלתו לגמרי.

לימים ירד אותו אדם מנכסיו, לאחר שהיה חייב חובות עצומים והנושים הקיפוהו מכל עבר. הללו תבעו ממנו למכור את בית המרחץ שברשותו ולשלם באמצעותו את חובותיו. דין התורה התגלגל ובא לפני הרי"ף, כשרק שמע במה המדבר אמר מיד: "לא אדון ולא אורה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו, לפי שנהניתי ממנו!"…

הר"י מיגאש התבטא על כך בהתפעלות: "אם בדומם שאין לו הרגשה כן, כל שכן וקל וחומר בבני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת, שיהיה זה שנאוי לעשות כן, והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ".

מי שנהג להקפיד על כך הלכה למעשה, היה הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל. ספורים מפעימים רבים סופרו על מדת הכרת הטוב המופלאה שלו, שנבעה מתוך גדלותו העצומה בבין אדם לחברו ובמידת החסד. נזכיר ספור אחד שמובא בהקדמת הספר 'אשא עיני', שנכתב על ידי בניו של הרב הגאון רבי שמעון אליעזר זוסמן-סופר זצ"ל:

הבנים מספרים כי פעם כששהה אביהם מחוץ לביתו בעיר מרוחקת, הוא נכנס לחנות המכולת וקנה דבר שלא היה כל כך נחוץ לו באותה שעה. כששאלו אותו מדוע קנה את זה שם, אם אפשר לקנות זאת סמוך לבית, השיב להם כך: "דבר זה למדתי מרבי אריה לוין. באחד מימי חל המועד פגשתי אותו בשכונת 'ימין משה', כשבא לביקור חג בבית מחותנו רב השכונה, הגאון הצדיק רבי שרגא פייבל פראנק זצ"ל. ליוויתי אותו בדרכו ושוחחנו בדברי תורה. בדרך הילוכנו, נכנס רבי אריה לחנות מכולת סמוכה וקנה קופסת גפרורים.

"כשראה את תמיהתי, אמר לי רבי אריה: 'באמת אין אני זקוק עכשיו לקופסת גפרורים. אבל אדם צריך ליהנות את תושבי המקום בו הוא מתארח משום הכרת הטוב, ולכן קניתי את הגפרורים'"…

"והרי הוא נתן לי את כסותו להתחמם בו"

ספר לי הגאון רבי יצחק זלזניק זצ"ל, אחד מחשובי מרביצי התורה בדורנו, כי לפני עשרות שנים ראה אחד התלמידים את מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, כשהוא מתהלך רגלית מחוץ לבני ברק, והיה ניכר בו כי הוא ממהר להגיע למקום מסויים. לשאלת התלמיד, סיפר לו הרב שך כי הוא כעת בדרכו לגבעתיים להלווית יהודי יקר, שהכירו עוד בהיותו בחור בישיבת סלבודקה; אולם היות ואין לו פרוטה בכיסו, מתוך שהיה שרוי באותם ימים בעניות ודחקות רבה – לא הייתה לו בררה אלא לצעוד רגלית

תמה התלמיד בפני הרב שך: "מדוע תטרחו עד כדי כך ללכת להלווייתו של אדם שהכרתם לפני שנים כה רבות, ועוד רגלית?". השיב לו הרב שך תשובה מאלפת המגלה מושגים במידת 'הכרת הטוב': "בבחרותי, בימים בהם למדתי בישיבת סלבודקה, הייתי הולך רגלית ללון בלילות בעיר קובנא הסמוכה. המנוח הזה, שהנני כעת בדרך להלווייתו, היה נותן לי את מעילו כדי שאתכסה בו בדרכי לקובנא".

"וכי קלה בעיניך מידת הכרת הטוב?!…" – התפלא הרב שך.

זכורני כי לפני שנים, הגיע מרן הרב שך למסור 'שיעור כללי' בהיכל ישיבת 'אהל שמעון' ערלוי, בשכונת קטמון בירושלים. דבר בואו עורר בשעתו הדים רבים והתרגשות גדולה, שכן הרב שך כבר עבר אז את גיל הגבורות, ומעט למסור שיעורים בהיכלי התורה והישיבות.

שמעתי מבני משפחתו של גאב"ד ערלוי, הגאון הצדיק רבי יוחנן סופר זצ"ל, כי סיבת טרחתו של הרב שך בגיל כה מפלג למסירת שיעור בישיבת ערלוי – נעוצה בסיבת הקפדתו המיוחדת על ענין 'הכרת הטוב'. ומעשה שהיה כך היה: בשנת תשל"ג, התעוררה הפרשה הידועה של אותו "רב" שהתיר ממזרים לבוא בקהל. מרן הרב שך יצא בראש גדולי ופוסקי הדור בחרב ובחנית כנגדו, ועמד בפרץ לעצור את המגמה הפסולה, לטמא את כרם בית ישראל.

גאב"ד ערלוי זצ"ל, כחיל נאמן במערכות קודש, אף במלחמת מצווה זו חגר בעוז מתניו, ונכנס ובא בבתי גדולי ישראל והאדמו"רים, להביא את הנתונים בפניהם ולעוררם על חומרת העניין. בכך גרם לכמה רבנים ויושבי על מדין להצטרף למאבק חשוב זה, על עתיד טהרת יחוסן של ישראל. לכן, כאשר התבקש הרב שך על ידו למסור שיעור כללי בישיבתו – נאות למרות חולשתו, כהכרת הטוב על סיועו להצלחת המערכה ההיא!

הסירוב לקבל טובה כשלא תהיה הזדמנות להשיב עליה

ספור מאלף פורסם לאחרונה מפי הגאון הצדיק רבי יהודה גוטרמן שליט"א, משגיח ישיבת פוניבז' לצעירים, אודות מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, לו היה עד לפני כיובל שנים:

באחד הימים נישא בירושלים יהודי גלמוד, אחד מפליטי חרב, שהייתה לו היכרות כלשהי עם הרב שטיינמן. הרב רצה מאד להשתתף בשמחתו של אותו יהודי כדי לשמח אותו, וניגש אל רבי יהודה גוטרמן – שגם לו הייתה הכרות עם בעל השמחה, וסיכמו לנסוע בצוותא לחתונה בירושלים.

באותן שנים כדי לנסוע באוטובוס לירושלים, נדרש לנסוע לתחנה מרכזית בתל אביב, שם פעל האוטובוס היחיד מהמרכז לירושלים. כדי שלא להיכשל במראות אסורים ברחובה של עיר, העדיף הרב שטיינמן לנסוע במונית. הנסיעה במונית לא הייתה הרבה יותר נוחה מהאוטובוס, ואף יקרה הרבה יותר, אך כאמור הרב שטיינמן העדיף לא להיכנס לתל-אביב אם איכא דרכא אחרינא.

מספר רבי יהודה כך: "עמדנו ברחוב 'חזון איש' והמתנו למונית, זו בוששה להגיע. לפתע עבר יהודי אחד ממוקירי תורה במכוניתו, הוא קלט בעיניו את המתנתנו, עצר ובקש לדעת מדוע אנו ממתינים, כששמע את הסיבה מהר להציע כי הוא יסיע אותנו לירושלים

"הרב שטיינמן סרב בכל תקף, לא הועילו כל הפצרותיו של אותו יהודי, כשהוא מבהיר שאין זו טרחה עבורו ואף הדבר משמש לו לעונג רב, אך הרב נשאר בסירובו. מאוחר יותר הוא נימק את סירובו בכך, כי ראשית אינו מעוניין להטריח מישהו בגינו, ושנית, היות ועבור טירחה כזאת הוא יידרש להכיר טובה גדולה מאד, ואינו יודע אם תהיה לו הזדמנות נכונה לעשות זאת, הוא פוחד להישאר חייב, ולכן אינו מסכים בשום פנים ואופן לקבל את טובתו".

רבי יהודה גוטרמן הוסיף הסבר משלו למאורע, הסבר שמאד מתחבר עם הדברים שהזכרנו קודם. הכרת הטוב הינה מדה שנגזרת ממידות טובות ואנושיות של האדם, ככל שהאדם פחות מרגיש את עצמו, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, כך תחושות הכרת הטוב והמחויבות שהוא חש כלפי כל מי שמיטיב עמו, גדולות בהרבה יותר.

כיצד הכיר רבי בן ציון פלמן טובה לשולחי הזמנות?

סיפור נפלא בענין הזהירות המופלגת להכיר טובה, שמעתי על הגאון רבי בן-ציון פלמן זצ"ל, רבה של קהילת 'נחלת משה' ומגדולי מורי ההוראה בבני ברק, אשר בימי הבחרות בישיבת פוניבז' זכינו להתבשם מעט ולהחכים משעורי ההלכה הבהירים שמסר לבני הישיבה.

הייתה לו לרבי בן-ציון הנהגה מעניינת, שאת חידושיו ותורתו היה כותב באופן קבוע על גבי דפי הזמנות שהוזמן באמצעותן לשמחות. במשך השנים התמלא ארון שלם באלפי הזמנות, שהיו מלאות בגבן מזן אל זן בחידושי תורה מאירים ומערכות הלכה מפיקות נגה. חלקם ראו אור עולם בסדרת הספרים הנודעים 'שלמי תודה'.

בימי השבעה לאחר הסתלקותו, שמעתי מבניו את פשר הענין המסקרן, כפי ששמעו מפיו בהזדמנות מסויימת: היה זה כאשר הציע לו אחד התלמידים, כי מוכן הוא לקנות בעבורו מחברות גדולות ומסודרות, בהן יוכל לכתוב את חידושי התורה שלו, באופן נאה ומרחיב את הדעת. רבי בן ציון דחה את ההצעה, והסבירו לענין היה אמירה מאלפת בענינה של הכרת הטוב:

"וכי נדמה לך שחסרים לי דפים?", שאל רבי בן ציון בנועם. "במכוון אני כותב על דפים אלו. אנשים הרי טורחים ושולחים לי הזמנות, אך מה אעשה ואין עתותיי בידי להשתתף בשמחות של כולם. אני מוכרח ללמוד, ואין לי זמן פנוי להגיע לכל שמחה שהנני מוזמן אליה, ואף לא להשיב אגרות 'מזל טוב' לכל שולח. לכל הפחות אני מקדיש את זכות למוד התורה והחידושים שאני כותב על גבי ההזמנה ששלחו, להצלחת בני הזוג ובעלי השמחה! בכך אני משיב מעט 'הכרת הטוב' על ההתחשבות שלהם להזמין אותי לשמחה…".

מפליא ביותר!

התמונה ופשרה

ישנה תמונה מפורסמת בה נראה המשגיח, הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, בעל ה'לב אליהו', מניח כוס חלב בפני חתול. כשאבי מורי שליט"א נתקל בתמונה זו, טרח וברר אצל ותיקי תלמידיו של רבי אליהו, מה עומד מאחורי התמונה המפליאה הזו – וכי רבי אליהו ראה מחובתו להאכיל חתולים?

התשובה שקבל מפעימה.

לפני שבנו את בניין הישיבה ואגפי הפנימיה בישיבת 'כפר חסידים', היו הבחורים ישנים בצריפים. הם סבלו שם ממכה קשה של עכברים, שהגיעו לכל פינה, הזיקו והציקו רבות. מישהו חשב על פתרון והביא למקום חתול שישהה במתחם וירחיק את העכברים.

כאשר בנו את בנין הישיבה וכבר לא היה צורך בחתול – רצו האחראים לשלוח אותו לנפשו. הדבר חרה היטב לרבי אליהו: "היכן הכרת הטוב?", שאל בכאב. הוא מיד טרח ללכת ולהביא כוס חלב והניחה בפני החתול. דקות אחדות עמד שם המשגיח לדאוג שהוא שותה כראוי, מבלי שתתהפך הכוס בפניו

תלמיד שעבר במקום רץ להביא מצלמה, כדי להנציח את ה'מעמד' המיוחד, וכך השתמרה בידינו עדות עד היכן מגיעה חובת 'הכרת הטוב'!…

 

)מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא.('

 


מעוניין לקבל מידע נוסף אודות מוצר זה? שאל אותנו הוסף לסל
מוצרים נוספים שיכולים לעניין אותך...

אוצר הספרים - החנות הזולה ביותר לספרי הקודש שלך! אצלינו תהנו מ: אדיבות, זריזות,שירות טוב ומחירים זולים. צלצלו והזמינו עכשיו  074-703-71-71
ספרי קודש, ספרי יהדות, ספרי קודש בזול, ספרי הרב עובדיה יוסף, חנות ספרי קודש, מכירת ספרי קודש